אני:
׳אני לא יודעת בעצמי׳
שלחתי והמשכתי לחכות בקור.
אחרי כל מה שאמרתי לו לפני שעה בדיוק ברכב, הנה אני כאן כותבת לו הודעות בהן אני אומרת לו שאני צריכה אותו.
כנראה שלא משנה כמה אני אנסה הוא תמיד יהיה חלק ממני.
רטט של הודעה בקע מהכיס שלי, מיד הוצאתי בחזרה את הטלפון וראיתי הודעה חדשה מאור.
אור אמסלם (ירין):
׳אין דבר כזה לא יודעת בעצמי. תחפשי איזה שם של רחוב או משהו׳
עשיתי כדבריו. הפעלתי את הפנס בטלפון שרק נרטב מהגשם והמשכתי לרעוד ברחוב, מחפשת אחר שם של רחוב כלשהו שאני אוכל לתת לו את השם שלו.
אני רטובה מכף רגל ועד ראש, בכל רמח איבריי. קר לי במקומות שאפילו לא ידעתי שהם קיימים, או שקיימת אפשרות כלשהי שאני אקפא שם.
כל כך כל כך קר לי, זה כאילו טיפות הגשם חודרות לי לעצמות ביחד עם הקור, שילוב נהדר.
לאחר כמה דקות של הליכה ללא מוצא, או ללא מציאת שם של רחוב הצלחתי למצוא עמוד שבו היה כתוב שם של רחוב מסוים.
לא מאמינה שמצאתי.
אני:
׳רחוב המעפילים׳
שלחתי.
התיישבתי על המדרכה, נותנת לגשם לשטוף את פניי ואת גופי בעודי עדיין בוכה מכל מה שקרה לי עם תום.
צליל של רטט, מתפללת בתוך תוכי שזה אור, או אולי תום שמבקש סליחה.
טוב לפחות אחת מהתפילות נענו.
אור אמסלם (ירין):
׳איזה מספר?׳
אני:
׳לא כתוב מספר, אני כנראה בדיוק בתחילת הרחוב׳
אור אמסלם (ירין):
׳בבקשה תגידי לי שאת עם מטריה או סוודר׳
אני:
׳אני בלי כלום עליי׳
אור אמסלם (ירין):
׳את לא נורמלית, את תחטפי דלקת ריאות אביגיל׳
אני:
׳בבקשה תבוא׳
אור אמסלם (ירין):
׳תתקשרי אליי׳
הוא כתב.
נכנסתי לאנשי הקשר והקלדתי עם האצבעות הרועדות מקור שלי את השם של אור וצלצלתי.
״הלו״ הוא אמר, אוי אלוהים הקול הזה שלו.
״ה-הלו״ גמגמתי. אני לא רוצה שהוא ידע שאני בוכה עכשיו, אני חייבת להפסיק.
״תישארי איתי על הקו עד שאני מגיע אלייך״ הוא אמר ״אני לא מתכוון לתת למשהו לקרות לך״ הוא הוסיף, הלב שלי דופק מהר.
