יסמין.

פרק 31:

פרק ראשון למרתון-
נכנסנו לפרגולה והרמתי את משקפיי השמש על ראשי מביטה בתום ווייס ועוד כמה חיילים שיושבים בזמן שתום מגלגל,
״תום מאמו הביאה אוכל, מי רעב?״ שאלתי את כולם ״אני בספק אם מישהו רעב המפקדת היה חדר אוכל, אבל תודה.״ וייס ענה לי והבטתי בתום שסיים לגלגל,
״לאוכל של אמא שלך כפרה עליה אני תמיד רעב.״ רץ אליי וצחקנו. ״אבי אני אספר לו ובנתיים תביא לנו שלוש סכום?״ אביאל הנהן בחיוך וקרצתי לו, הוא התקדם והתחלתי לספר לתום בשקט את כל השיחה בטלפון עם נטע ואת מה שקרה שנכנסנו לבסיס, ״כפרה עלייך יאביר!״ תום אמר ונישק את אביאל בלחי כשחזר וגרם לכולנו לצחוק.
״המניאק הזה בלי שום בושה לוחש לה דברים באוזן מולי והיא האהבלה הזאת עוד שניה נמסה.״ צחקנו והתחלנו לאכול.
״איך התגעגעתי לשניצלים של אמא שלך.״ תום חתך לנו את השניצל ואביאל הסכים איתו ״תאמין לי שגם אני.״ אמרתי לו ושלושתינו לקחנו קוביית שניצל שתום חתך והכנסנו לפה, ״אושר, פשוט אושר.״ אמרתי והם צחקו.
״בקיצור יסוטה מה לחשת לה באוזן?״ תום שאל ונתן מרפק לאביאל. ״קוסם לא מגלה את סודותיו כפרה, וזה לא הלחישות שעשו לה את זה, זה אני.״ אביאל אמר לנו בביטחון וקרץ גורם לנו לצחוק.
״כולם שבעו? נשאר מלא.״ אמרתי להם והם הנהנו וסגרו את הקופסאות, הרמנו אותם והתקדמנו אל חדרי.
״תום תכניס את הקופסאות למיני בר.״ אמרתי ומזגתי לשלושתינו קולה מהמיני בר שיש לי בחדר.
׳אסור, אבל כל עוד המפקד שלי מת עליי אז מותר.׳
הושטתי להם את הכוסות ויצאנו מהחדר.

״נו ינסיכה ספר כבר מה אמרת לה״ נתתי לאביאל כאפה קטנה והתיישבנו על שולחן העץ הקבוע שמחוברים לו שני ספספלים.
״ימעצבנת את חייבת לדעת?״ הוא אמר לי בחיוך ״כן!״ אמרתי ותום שם לי יד על הפנים, ״עזוב אותה, אני חייב לדעת!״ הוא אמר בדרמטיות ואני ואביאל צחקנו.
״אמרתי לה שכבר הספקתי להתגעגע אליה ושאין לה מושג כמה היא שיגעה אותי ושאני מת כבר לנשק את השפתיים שלה.״ הוא אמר בפשטות ותום שאף מהסגריה, ״וואה וואה שהיא לא תתאהב בסוף המפגרת הזאת.״ תום אמר והוציא לכיווני את העשן. ״מגיע לה, אבל אני מקווה שהיא לא תתאהב בך.״ אמרתי והעפתי את העשן עם ידי, ״מקסימום אני אגיד לה שאני לא מצליח לפתח אליה רגשות ואם היא רוצה נשאר ידידים.״ אביאל אמר והנהנתי ״בטח ידידים אחשלי בטח.״ תום אמר ושוב הוציא את העשן של הסגריה,
״על מי אתה עובד ימניאק? היא מתה להשכיב אותך.״ תום הוסיף ושלושתינו צחקנו.
אחרי כמה דקות של דיבורים על כמה אני מתגעגעת לאמא של תום ולכלב שלו ועוד כל מני שטויות שמענו צעדים מאחורינו והסתובבנו.

״אביאל, אתה בא לשמירה?״ שאלה נטע ושיחקה בשיערה הפזור. ״תאספי את השיער שלך זריז, איפה את חושבת שאת נמצאת?״ פניתי אליה בקשיחות כשאני מרימה את משקפיי השמש שלי, ״למה לך מותר ולי אסור?״ שאלה אותי תופסת אומץ ליד אביאל ותום,
״להזכיר לך שאני מעלייך גם בלי זה שאני מפקדת ואת חיילת?״ אמרתי מתנשא מעליה בכוונה, ״עזבי המפקדת תני לה.״ אביאל הסתכל עליי וקרץ לי. ״עופו עופו לשמירה.״ אמרתי להם מורידה את משקפיי השמש על עיניי והם הסתובבו והתקדמו לעמדת השמירה שלהם, אביאל הסתכל עליי ושלח לנו נשיקה באוויר גורם לי ותום לגלגל עיניים ולצחוק.

שיחה נכנסת ממספר מ-מרום שלי❤️:
החלקתי את האצבע על המסך והצמדתי את הטלפון לאוזן.
״כן חמוד?״ עניתי לשיחה ושמעתי אותו מגחך.
״איך את מרגישה יפייפיה?״ שאל אותי וחייכתי,
״נראה לי קצת השתבש לי הזכרון״ אמרתי ובעטתי באבן שהייתה מונחת על העפר שברצפה.
״למה?״ שאל בפשטות ואני חייכתי, ״כי לפי מה שזכור לי קראתי לך מרום באנשי קשר ועכשיו רשום מרום שלי.״ שילבתי את ידי על החזה שלי וצחקתי קלות,
״אה זה.. את שינית את פשוט לא זוכרת.״ הוא אמר וכבר יכלתי לדמיין אותו מחייך ונוגע בעורף בביישנות.
״כן כן אני בטוחה.״ אמרתי וצחקנו, ״מה איתך מרום?״ שאלתי ונשענתי על הספסל מביטה בתום שמעשן ומתעסק בטלפון.
״אני בסדר, סתם.. רציתי לשמוע את הקול שלך פתאום, לא יודע מה קרה לי.״ הוא ענה ורק אני ואלוהים נוכל להבין מה שזה עשה לי בלב.. אי אפשר לתאר במילים.