יסמין.

פרק 81:

׳כבר איבדתי את תחושת הזמן. אני לא יודעת מה קורה איתו, אני לא יודעת איך הוא מרגיש ואני שונאת את העובדה שאני לא יכולה לדעת אם רע לו או טוב לו.
אני לא מסוגלת לחשוב על העובדה שהילד שלנו זה הדבר האחרון שישאר לי ממנו.
אני שונאת את זה שאני לא יכולה לקפוץ עליו בחיבוקים ונשיקות או להגיד לו שאני אוהבת אותו כלכך ומתה לעשות איתו אהבה כל הלילה. ועוד יותר שונאת את זה שאם אני אעשה את כל זה, אני לא אקבל תגובה בחזרה.
אני כבר לא יודעת כמה שעות אני פה, וגם לא אכפת לי.
רק תקום כבר מרום. תקום תתעורר, תגיד לי שאתה אוהב אותי. תגיד לי שאתה כועס עליי. תגיד לי מצידי שאתה שונא אותי ולא רוצה להיות אותי. רק תקום!
בשבילי, בשביל המשפחה שלך והחברים שלך. בשביל המשפחה שלנו.׳

״יהיה בסדר ילדה שלי.״ אמא ליטפה אל שיערי בזמן שאני נחה בחיבוק שלה ״זה מרום כפרה הוא חזק, הוא לא יתן לעצמו לוותר ועוד כשיש לו אותך ואת הקטן.״ אנה אימו של מרום אמרה לי וחייכתי אליה חיוך קטן.
״אתם בשביל מרום כהן?״ הרופא שאל ומיד קמתי,
״כןכן אנחנו בשבילו.״ אמרתי וליטפתי את הבטן שלי,
׳אני והילד שלו פה בשבילו.׳
״אז ככה, הוא חי ונושם אבל..״ הרופא היסס והגוף שלי התחמם, ״אבל מה? דבר כבר.״ אמרתי בעצבים ורז חיבק אותי.
״הוא נכנס לקומה.. אנחנו לא יודעים מתי ואם הוא יצא מזה.״ הרופא אמר וראיתי שחור, פתאום לא טוב לי.
הראש שלי כלכך כואב.. והלב שלי, הלב שלי לא עומד בזה יותר.
״אפשר להכנס אליו לפחות?״ שאל רז והרופא הנהן,
״אבל תעשו את זה אחד אחד או שתיים, לא יותר.״ הוא אמר ואני שנאתי אותו כלכך, שנאתי כל דבר עכשיו חוץ ממרום.
״אנה כנסי.״ אמרתי לה והיא הביטה בי מבולבלת, ״את אמא שלו, תכנסי את קודם.״ אמרתי והיא חייכה אליי חיוך קטן.
מיותר לציין שלא יכלתי לחייך בחזרה.
״בואי, נלך לקנות קפה עד שכולם יסיימו.״ רז לחש והושיט את ידי לעברו, הנהנתי ואחזתי בה, הוא עזר לי לקום והתקדמנו.
״את בסדר קטנה?״ רז שאל אותי וליטף את גבי כי כאב לי,
״אני לא קולטת את זה שהוא לא יהיה פה יותר, ארבע שנים הייתי בלעדיו, וזה מספיק לי. לא אכפת לי מכלום, רק שיקום. מצידי שיגיד לי שהוא שונא אותי, מצידי שיזרוק אותי לפח, רק שיקום..״ אמרתי ורז נגב את דמעותיי,
״את אוהבת אותו רואים את זה. הוא יקום, הוא חזק זה מרום. עד שחזרת אליו אין מצב שהוא ישאיר אותך לבד יסמין.״ רז אמר לי והושיב אותי בכיסא בזמן שהוא מזמין לי קפה שחור.

״היי, מה יפה כמוך עושה במקום כזה?״ שאל אותי בחור שהתיישב לידי, ״אל תנסה אפילו.״ אמרתי באדישות ולא הבטתי בו בכלל. ״יפייפיה כמוך איך אפשר שלא לנסות?״ הוא שאל וברגע שהוא קרא לי יפייפיה איבדתי את זה.
׳רק מרום קורא לי יפייפיה.׳
״אם אתה לא רוצה להיות מאושפז פה באחד החדרים כדאי לך לטוס ממני.״ אמרתי לו וניסיתי כלכך לא להתחרפן עליו בזמן שרז מביט בי ויודע לא להתערב.
״אני אוהב אתכן קשוחות.״ הוא אמר ושם את ידו על הירך שלי, באותה שניה עיקמתי את ידו ואני שניה מלשבור אותה.
״תעזבי אני מצטער תעזבי!״ הוא צעק והפנה את כל המבטים אלינו, ״ג׳סי..״ רז אמר והורה לי לנשום עמוק,
״תן גז.״ אמרתי לבחור באדישות בזמן שאני בוחנת את הנשים שמחייכות לעברי.
״תודה שלא התערבת.״ אמרתי לרז בחיוך קטן והתקדמתי אליו,
״אני יודע שאת שונאת.״ הוא אמר והגיש לי את כוס הקפה החמה, ״תאכלי משהו.״ הוא אמר והגיש לי שקית בורקסים,
״אני בסדר אני לא רעבה.״ אמרתי והתחלנו להתקדם חזרה לכולם. ״את לא רוצה לפגוע בתינוק יסמין, תאכלי.״ הוא ענה וברגע שהבנתי שהוא צודק לקחתי בורקס אחד מהשקית.

״תורך נסיכה.״ רז אמר כשהוא יצא מחדרו של מרום.
״את אישתו?״ הרופא שאל אותי, ״לא.. אני חברה שלו.״ אמרתי והשפלתי את מבטי, ״כן היא אישתו.״ אנה אימו של מרום אמרה וחייכה אליי, ״ואמא של הילד שלו.״ הוסיפה מנגבת את הדמעה שזלגה על פניה, ״אז כדאי שתכנסי, הוא שומע הכל, אני מאמין שאת תעזרי יותר מכולם.״ הרופא ענה בחיוך קטן
״אני..״ גמגמתי, פחדתי להכנס, פחדתי לראות אותו במצב הזה.
״כנסי קטנה שלי, הוא צריך אותך..״ אביאור אמר ועזר לי לקום, התקדמתי אל החדר ופתחתי את הדלת, נכנסתי אל החדר וסגרתי אותה. ׳עכשיו זה רק אני ואתה..׳
״אהוב שלי..״ הקול שלי נשבר והדמעות הופיעו בעיניי כשראיתי את מרום שלי, הגבר שלי, שוכב במיטה שהיא לא שלי, מחובר לכל מני מכשירים..

״הרופא אמר שאתה שומע אותי, ולמרות שאתה לא יכול לענות לי.. אני עדיין אשאל, איך אתה מרגיש אהוב שלי? אני מקווה שאתה בסדר.״ אמרתי בשקט והחזקתי את ידו,
״אתה חייב להתעורר מרום, אני מחכה לך. אתה לא יכול לעזוב אותי, חזרת אליי אחרי ארבע שנים שלא התראנו, אתה תחזור גם עכשיו. אני פה אהוב שלי, אני והילד שלנו. אתה חייב לקום, אתה לא יכול להשאיר אותנו לבד. מצידי תזרוק הכל לפח, רק תקום מרום. רק תקום כבר ותחבק אותי, תגיד לי שזהו זו הפעם האחרונה שאנחנו נפרדים.. אלוהים אתה חזק, אתה תעבור את זה אני יודעת אתה תצליח לקום. אני והילד שלנו מחכים לך כאן מרום. תקום בשבילי, בשביל המשפחה שלנו.
אתה כל מה שיש לי, אני לא יכולה לאבד אותך שוב..״ מחיתי את דמעותיי וכשנזכרתי בחיוך היפה שלו חייכתי אוטומטית. ׳אבל מה שווה החיוך שלי אם מרום לא פה כדי לראות אותו?׳
״אתה בטח מבסוט אה? אתה מת על זה שאני מתוודה בפנייך ככה, אני מתה כבר שתתעורר ותנשק אותי, נסע הביתה ונעשה אהבה כל הלילה. למחרת בבוקר אנחנו נשאר במיטה מחובקים כמו שאתה אוהב. אני נשבעת לך אין יותר יסמין לוי זהו, אני אהיה יסמין כהן אני מבטיחה לך, רק תקום. מי ידבר לילד שלנו וינשק אותו כל היום אם לא אתה מרום?!
אנחנו אוהבים אותך, ויותר מזה.. אני צריכה אותך מרום. אנחנו צריכים אותך פה איתנו, שנינו.״ הדמעות שברו אותי, ראשי היה על החזה שלו, וידי הייתה שלובה בידו.
אם הוא לא התעורר אני מבלה פה את רוב החיים שלי.