אהבה שבורה

פרק 3

-בל-

אחרי הקרב הקטן שהיה לי נגד השיכורים האלה חזרתי לרוברטו וביקשתי ממנו את המפתח למשרד באתי להסתובב וללכת אבל נעצרתי מסתכלת על הבחור שלידו.
לא הסתכלתי עליו הרבה זמן אבל מהזמן שכן הסתכלתי הצלחתי להבין שני דברים.
הוא יפה תואר, והוא מאיים.
הוא נראה כמו גבר מהספרים.
מהגברים האלה שיכולים להיכנס בדלת בבגדי שינה אבל עדיין כולם יסובבו את ראשיהם, עדיין כולם יגידו 'מי זה', ישאלו שאלות, ורק ירצו לדעת אם הם יוכלו להתקרב אליו.
אבל הוא נראה מאיים כמו פושע, כאלה שאומרים לך שלא כדאי לך להתעסק איתו, ואם מישהו היה אומר לי את זה עליו, הייתי מקשיבה לו.
אבל בגלל שזה אני, כנראה הייתי רוצה לבדוק אותו, למתוח את הגבולות שלו ולראות לאן אני יכולה להגיע.
אחרי שסיימתי את המחשבות שלי הבנתי שאני סתם עומדת ליד דלת הכניסה למשרד של רוברטו אז ניערתי את עצמי מזה ונכנסתי.
כשאני סוגרת את הדלת אני רואה ליד השולחן מישהו יושב שם, הוא נראה קצת דומה ל'פושע' שראיתי ליד רוברטו.
ברגע שהוא שם לב אליי הוא מרים את ראשו אבל לא אומר כלום.
''היי.'' אמרתי מנסה לברר מה קורה פה.
''היי.'' הוא מחזיר בקול נמוך.
''מי אתה? למה אתה במשרד של רוברטו?'' אני ישר שואלת, רוצה להבין איך הוא נכנס לפה.
אני אחד מהאנשים היחידים שרוברטו נותן להם את המפתח למשרד שלו ולא ראיתי את הבחור הזה או שמעתי עליו לעולם.
''מי את? למה את במשרד של רוברטו?'' הוא שואל חזרה.
''בל. אני עובדת פה ואני אשמח שתצא כדי שאני אוכל להחליף בגדים.''
''מיקלה. אני לא יוצא מפה יש לי דברים לעשות.'' הוא מחזיר לי.
אני מרימה את היד שלי עם הדם כדי שיסתכל עליה ואז מצביעה על הבגדים שלי שגם עליהם יש קצת דם.
''אני צריכה לנקות את היד ולהחליף בגדים ואני מעדיפה לעשות את זה לפני שהדם מתקשה.
אתה יכול בבקשה לעשות את מה שאתה לא עושה אחר כך ולצאת כדי שאני אוכל להחליף בפרטיות?'' אני שואלת, קולי עצבני יותר אבל אני מנסה להישאר רגועה כמה שיותר למרות שאני חסרת סבלנות.
אני לא אמורה לעזוב את העמדה לכל כך הרבה זמן.
הוא לא אומר כלום פשוט קם, לוקח כמה דפים ויוצא. אני אומרת לעצמי לבדוק לגבי זה אחר כך, בינתיים אני מחליפה בגדים וחוזרת לעמדה.
אחרי שעה פחות או יותר אני רואה מישהו יוצא מאחד החדרים, כנראה כרגע סיים זיון טוב כי יוצאת מישהי אחריו מחייכת וגם הוא מחייך חיוך מרוצה.
הוא נראה לי מוכר אבל אני שמה את זה בצד כרגע וממשיכה לסרוק את האזור, לוודא שלא קורה כלום.
פתאום אני מרגישה מישהו מסתכל עליי וישר מרימה את המבט לראות את אותו אחד שיצא מהחדר קודם, מתקדם אליי.
יש לי הרגשה שאני יודעת מה הוא רוצה.
חבל שהוא לא עומד לקבל את זה.
'שלום לך, תגידי זה כאב?'' הוא אומר ואני מחניקה צחוק.
בגלל המראה שלי לא יוצא הרבה שאנשים מעיזים לשאול אותי לצאת, המבט שלי מאיים והצלקות לא עוזרות אבל ככה אני אוהבת את זה.
''נדוש.'' אני אומרת, חיוך צדדי מתפרס על פניי.
זה המשפט פתיחה הכי נדוש שיש, אבל בגלל זה אני אוהבת לשמוע אותו כי רק אנשים עם ביטחון עצמי מסוגלים להשתמש בו.
למרות שאני בטוחה שהבן אדם הזה בא אליי לבקש רק דבר אחד.
''מה?'' הוא שואל, מבולבל קצת אבל עדיין מחייך.
''המשפט הזה, הוא נדוש. אתה תצטרך להתאמץ קצת יותר אם אתה רוצה לזיין אותי.''
הוא מגחך קצת וזה גורם לי לרצות להמשיך את הציניות הזאת.
''טוב, אז איזה משפט את ממליצה?''
''אני ממליצה שתפסיק לבזבז את הזמן כי זה לא עומד לקרות.''
הוא מתחיל קצת להתקרב יותר ואני מתרחקת ונדרכת.
''למה ככה? לא היית רוצה לקבל טעימה?''
הוא אומר ומצביע על הגוף שלו.
אני מתאפקת כל כך חזק לא לצחוק אבל אני כן מגלגלת עיניים.
נראה כאילו הוא מתחיל להתעצבן קצת.
''לא תודה, אני מעדיפה ללקק את הדם של המחזור שלי.'' אני אומרת ומחייכת חיוך ציני.
אוקיי הוא כבר ממש מתעצבן.
הוא בא להתקרב אליי עוד קצת ואני דוחפת אותו הפעם במקום ללכת אחורה, לא מספיק כדי לפגוע בוא אבל מספיק כדי להעביר לו את המסר, שכדאי שהוא יעזוב.
הוא מבין את המסר והולך לכיוון הVIP.
עכשיו אני מבינה מאיפה הוא היה מוכר לי, אני רואה גם את מיקלה, גם אותו וגם את האיש שהיה ליד רוברטו באותו שולחן. הם נראים יחסית דומים. כנראה אחים.
אני מתעלמת מהם וממשיכה לעבוד אבל הראש שלי רק חוזר לבחור הראשון.