אהבה שבורה

פרק 46

-בל-

''איך את כל כך טובה במחשבים?" מיקלה שואל
אנחנו עובדים ביחד כדי למצוא כמה שיותר מידע שאנחנו יכולים ורושמים הכל כדי שנדע במה להתרכז אחר כך.
''כשאמא שלי מתה, לא היה אף אחד שיציק לי על ציונים אז התחלתי ללמוד דברים שיעזרו לי להתקיים ברשום עצמי.'' אני מספרת תוך כדי שאני מחפשת מה שאני יכולה על סלבה ''אבא שלי למד את זה כמעט כל החיים שלו אז תמיד ראיתי מה הוא היה עושה ואז עשיתי את זה בעצמי עד שנהייתי טובה מספיק כדי להמשיך לבד.''
''אמא שלך מתה?" הוא שואל ואז אני נזכרת שלא סיפרתי לו או לקרלו על כל הסיפור.
מאז שנפתחתי בפני מתאו, זה היה כמו סכר שנפרץ.
כבר לא היה לי קשה לדבר על העבר שלי, כבר הרגשתי משוחררת יותר.
זה עדיין קשה לי להאמין שאחי לא מתחרט.
אני יודעת שאני לא אשמה, אבל אז זה אומר שאחי היה מתאבד ככה או ככה, לא משנה מה, וזה קשה.
אבל אני מתמודדת עם זה לבד עשר שנים, הגיע הזמן שאני אבין את האמת.
מתאו עוזר לי בכל רגע וכל פעם שאני רוצה לחתוך אני באה אליו.
כל פעם מחדש הוא תופס אותי בידיו ולא משחרר, גם אם נצטרך להיות ביחד ימים שלמים, הוא לא ישחרר אותי.
יצאנו למסעדות, הלכנו לדייטים, כל פעם אנחנו מתקרבים עוד ועוד.
כבר סלחתי לו לגמרי על מה שקרה כי אני מבינה איך הוא הרגיש.
אני מבינה מה זה להתנתק מהכל וכולם מבלי לשים לב שזה פוגע בהם, או מבלי לשים לב שהם פגועים בעצמם וצריכים אותך.
אני מהנהנת אבל אז נזכרת שהוא לא יכול לראות כי גם הוא מרוכז במחשב אז אני אומרת ''התאבדה. חולת צומי.'' אין רגש בקולי כשאני מדברת עליה.
''את מתגעגעת אליה?" הוא שואל לאחר כמה דקות של שקט.
אני יכולה לשמוע שהוא באמת מתעניין ואני חושבת על זה קצת לפני שאני עונה ''אני מתגעגעת למה שהיה יכול להיות. למחשבה של אמא אוהבת ודואגת, לרצון של הילדה התמימה שהייתי להפוך אותה לאחת כזאת, אבל אני בהחלט לא מתגעגעת אליה, לאישה האמיתית.''
אני רואה אותו מזווית העין מהנהן ואז חוזר למחשב.
אני לא חושבת עליה הרבה, מה שאני בעיקר חושבת עליו זה מה היה יכול להיות אם היא הייתה מתנהגת כמו אמא.
כמו מישהי שילדה ילדים כדי לגדל חיים ומשפחה, לא כדי להראות טוב בפני המשפחה של עצמה.
אני נסחפת למחשבות על המשפחה של אמא שלי, לא דיברתי איתם מאז שהיא התאבדה.
אף פעם לא ידעתי איך, מה להגיד, מה הם יגידו, אבל גם אף אחד מהם לא ניסה ליצור איתי קשר אז אני מניחה שזה ישאר ככה כי אין סיכוי שאני מדברת איתם קודם.
לפתע מתאו נכנס בדלת עם דיימן וקרלו.
''היי בלה.'' דיימן אומר ואני מרימה את ראשי ומחייכת אליו
''היי דם.'' אני אומרת ומתאו שולח אליי מבט
''מתי בדיוק אתם הספקת להיות חברים?" הוא שואל ואני שומעת את הקנאה בקולו.
אני מצחקקת ונשענת לאחור בכיסא ושמה ידיים מאחורי הראש.
''כשהתכתבנו באימייל.'' אני אומרת עם חיוך ושולחת קריצה קטנה לדיימן כדי לעצבן את מתאו.
אני ודיימן דיברנו לאחרונה הרבה אחד עם השני כשאני שולחת לו דברים והוא עוזר לי איתם.
אני רואה את הפנים של מתאו מאדימות מכעס והוא חושק את ידו לאגרוף.
''איזה כיף לעצבן אותך'' אני אומרת בספרדית ''אתה לא מבין בכלל.'' אני מצחקקת ואז רואה שהצלחתי לעשות את מה שרציתי אז אני חוזרת להתעסק במחשב.
''הצלחתי.'' אני אומרת ומעבירה את המסך למתאו.
''הצלחת לפרוץ למצלמות שלו?" קרלו שואל עם חיוך פרוס על פניו.
בשעות האחרונות עבדתי על לפרוץ למצלמות בבית של סלבה ולהפתעתי זה היה יותר קל משחשבתי, הייתי בטוחה שאני אצטרך לפחות 24 שעות בשביל זה.
''זוכרת שאיימת עליי עם המגף של קרלו שאני אלך לאכול?" הוא שואל אותי ואני מחייכת.
כמה שעות לאחר שחזרתי מהבית חולים קרלו גילה לי שמתאו לא אכל כמה ימים לפני זה אז אמרתי לו שבפעם הבאה שזה קורה אני שמה לו את המגף הזה על הפנים כדי שזה יהיה הריח הראשון שהוא יריח בבוקר.
אני מהנהנת ואז הוא ממשיך ''זה בדיוק מה שאני עומד לעשות אם לא תלכי לאכול עכשיו. עברו שש שעות מאז שנכנסת למשרד.''
אני מצחקקת ויוצאת מהמשרד.
אני רואה את שירה ליד המטבח וכשאני מגיע היא מסתכלת עליי.
היא מחייכת אבל אפשרות לראות מקילומטרים שזה חיוך מזויף.
''מה קרה?" אני שואלת אותה והיא רק מחבקת אותי.
''התלתלים שלך נכנסים לי לאף.'' אני מתלוננת אבל היא רק מצחקקת וממשיכה לחבק אותי.
לאחר כמה דקות היא מתנתקת מהחיבוק וחוזרת לעמוד ליד השיש.
''שירה.'' אני אומרת והיא מסתובבת אליי ''אל תתחמקי, את גרועה בזה. מה קרה?" אני שואלת עוד פעם, הפעם הדאגה משתלטת על קולי.
''אני תקועה במחשבות.'' היא אומרת והפנים שלה הופכות להיות עצובות יותר.
''עוד פעם הוא?'' אני שואלת והיא מהנהנת.
אני נושפת אוויר בדרמטיות ''למה זין מהלך צריך להיות במחשבות שלך?" אני שואלת שאלה רטורית והיא מצחקקת צחוק עצוב.
''מה הפעם?" אני שואלת, הפעם הטון שלי קל יותר אבל עדיין מודאג.
היא מסתכלת עליי ומנידה את ראשה, אני מיד יודעת למה היא מתכוונת ונותנת לה חיוך מנחם.
''שירה, הוא מת. את לא צריכה לדאוג.'' אני אומרת אבל אני יכולה לראות שהיא לא משתכנעת
''אבל מה אם..'' היא מתחילה להגיד אבל אני קוטעת אותה
''אני קברתי אותו בעצמי. אין לך מה לדאוג.'' אני שמה לה יד על הכתף ודואגת שהיא תסתכל עליי כשאני אומרת את זה.
''הם אוהבים אותך, והם רק רוצים מה שהכי טוב בשבילך. אם זה לא מתאים לך אז תגידי להם.''
היא מיד מחבקת אותי ולוחשת ''איך את יודעת את התשובות לשאלות שלי לפני שאני שואלת אותן?"
אני מצחקקת ועונה לה ''כי אני מכירה אותך מספיק בשביל זה.''
היא מתנתקת מהחיבוק אבל הפעם מוציאה לי צלחת מהמיקרו של שני משולשי פיצה.
אני לוקחת אותם והולכת לסלון כדי לאכול אותם.
לפני שאני מתיישבת יש דפיקה על הדלת.
אני גונחת בעצבנות והולכת לפתוח את הדלת, הצלחת עדיין על ידי.
אני פותחת את הדלת ורואה את רוקו עומד שם.
''טעות בבית.'' אני אומרת ובאה לסגור לו את הדלת על הפנים אבל הוא שם את הרגל שלו בדרך.
''איפה מתאו?" הוא שואל, הטון שלו עצבני אבל הוא מנסה להסתיר את זה.
''באיסלנד.'' אני אומרת ובאה לסגור את הדלת עוד פעם אבל הוא עדיין מפריע.
''איפה הוא?!" הוא שואל, הפעם הרבה יותר עצבני.
''לא מכירה מתאו.'' אני אומרת עוד פעם אבל הפעם סוגרת את הדלת חזק כך שלמרות שהרגל שלו מפריע זה לפחות יכאיב לו.
''פאק!" הוא מקלל כשהדלת נסגרת לו על הרגל ואני מצחקקת.
הוא פותח את הדלת בכוח ופשוט נכנס לבית.
''מתאו!" הוא צועק אבל לפני שמתאו מספיק לצאת אני צועקת כדי שישמע ויזרום איתי
''מתאו לא בבית!"
הוא מסתובב אליי בכעס ומרים אותי מהצוואר ודופק אותי בקיר.
אני מרגישה את האוויר נגנב מהראיות שלי אבל לא מסירה את מבטי ממנו ולא מראה פחד.
''תקשיבי לי טוב חתיכת זונה פסיכופטית! את תגידי לי עכשיו איפה מתאו!"
''אני מסכימה עם החלק של הפסיכופטית אבל עדיין לא עשיתי סקס.'' אני אומרת, הקול שלי בקושי נשמע כשהוא חונק אותי חזק יותר אבל אני לא עומדת להגיד לו כלום.
אני לא מפחדת ממנו.
תמיד יש לי ולשירה את המוטו הזה שהמצאנו, אבל נראה לי אני יותר משתמשת בו ממנה
Worst Case,  I'll Die
(במקרה הכי גרוע, אני אמות.)
למרות שבזמן האחרון יש לי דברים לחיות בשבילהם.
פעם כל מה שרציתי זה למות כדי שאני אוכל להיות עם ראיין אבל אף פעם לא רציתי להתאבד אז רציתי שזה יקרה בידי מישהו אחר, אבל עכשיו, יש לי את מתאו, מיקלה, קרלו, אפילו דיימן.
שירה תמיד ידעה שאני בסיכון למוות אבל גם תמיד צחקנו על זה ביחד.
גם תמיד אמרנו שמי שמתה שנייה צריכה לשבור את הטלפונים שלנו ולמחוק הכל כי עם יראו את זה ישלחו את שתינו לבית משוגעים.
תגידי את לא נחנקת עכשיו או משהו?
וואלה נכון.
אין על המוח שלי.
לפתע אני נופלת על הרצפה ואני מתחילה להשתעל הרבה.
הראייה שלי מטושטשת אבל אני מצליחה לראות את רוקו מחזיק את היד שלו על הרצפה ואז אני שומעת יריה של אקדח והוא נופל.
מתאו רץ אליי ומושיב אותי על הספה, שירה רצה אליי עם כוס מים ואני שותה.
לאט לאט הראייה שלי מסתדרת ואני מתחילה לנשום כרגיל.
אני רואה בהשתקפות שלי בטלוויזיה את הסימנים האדומים על הצוואר שלי.
''תגיד אתה אידיוט בכוונה?" אני שואלת את רוקו ומתקרבת אליו.
הוא עדיין על הרצפה אבל מיקלה מטפל בו, כנראה כדי שהוא לא יאבד יותר מידי דם והם יוכלו להתעלל בו אחר כך.
הוא מרים את מבטו אליי ואני ממשיכה ''לחנוק את האישה של הקאפו בבית שלו? אני מוכנה להתערב איתך על מאה דולר שאפילו תוכנית לא הייתה לך כשהגעת לכאן.''
ראיין, אני מודה לך מכל ליבי שלימדת אותי להיות צינית.
''את לא האישה שלו. את סתם זונה.'' הוא אומר ומיקלה נותן לו אגרוף בפנים ברגע שהוא מסיים את המשפט.
אני מגלגלת עיניים ''זה נהיה טרנד לקרוא לי זונה?" אני שואלת ומסתכלת על שירה כאילו היא תביא לי את התשובה.
היא רק מהנהנת ואני עושה לה אצבע שלישית ומסתובבת חזרה כדי להסתכל על רוקו.
''מה אתה רוצה רוקו?" מתאו שואל ומניח את ידו על המותן שלי בצורה קנאית.
''הרגת את וויליאם.'' הוא אומר ומתפתל מכאבים כשמיקלה לוחץ על אחד הפצעים בחוזקה.
''ויש לי את הסיבות שלי.'' הוא אומר.
''מגיע לי לדעת למה!" הוא צועק ואז מיקלה עוד פעם לוחץ על הפצע ''זה הקאפו שלך. תדבר בכבוד.'' הוא אומר.
לפתע הטלפון שלו מצלצל.
הוא מושיט יד כדי לקחת אותו אבל אני לוקחת אותו לפני שהוא מצליח.
אני רואה שרק כתוב מספר חסום ומחליטה לענות.
זה נשמע כמו אנשים מתווכחים ואז יש מישהו אחד שאומר ''צריך להגיד לו!"
לאחר כמה שניות הוויכוחים הפסיקו ומישהו אומר ''הכל מוכן רוקו. כדאי לך מאוד שזה יהיה שווה את זה.'' ואז הטלפון מתנתק.

___________________________________________

🖤