-בל-
בום.
בום.
בום.
יריות. צעקות. דיבורים.
קרלו ומיקלה ישר יוצאים בריצה עם אקדחים שלופים ומתאו בא לצאת אבל אז הוא מסתובב ומסתכל עליי.
''תישארי פה.''
''ממש לא.'' אין סיכוי שאני נשארת פה כשאני יכולה לעזור. ''תביא לי אקדח ואני יורדת.'' אני אומרת ומביטה עליו במבט שלא נותן מקום לוויכוח אבל הוא מתעקש בכל זאת
''את ממש לא הולכת לשם.'' הוא אומר ובא לצאת אבל אני תופסת אותו שוב.
''מתאו. תביא לי אקדח ואני אצא לשם עם דרך להגן על עצמי, או שלא תביא לי אקדח ואני אצא לשם חשופה.'' לא באמת התכוונתי לעשות את זה. זה מטומטם כמעט כמו הרעיון של לאכול ביצה.
לא באמת רגע מי ראה תרנגולת מוציאה משהו לבן מהגוף שלה והחליט ''אני רוצה את זה בצלחת שלי.''. מי שעשה את זה דפוק בראש.
הוא נאנח בעצבים ומוציא אקדח מהחגורה שלו.
הוא טוען אותו ומעביר לי ואז מוציא אקדח גם לעצמו.
''את נשארת מאחורי ואת לא יורה רק אם את צריכה.'' הוא אומר והפעם התכוונתי להקשיב לו כי אני יודעת שככה הוא יוכל להתרכז יותר טוב.
אנחנו יוצאים מהחדר והוא מתקדם אבל כל הזמן מניח יד אחת על הכתף שלי רק כדי לוודא שאני מאחוריו.
אנחנו יוצאים מהמסדרון ואני סורקת את האזור.
יש חיילים בכל מקום ואני בקושי מצליחה לזהות איזה מהם של המאפיה האויבת ואיזה שלנו.
מתאו ישר מוריד את היד שלו ממני ומתחיל לירות, אני שמה לב במי הוא יורה ומתחילה להבין מי האויבים.
אני רואה איש שמנסה להתקדם בשקט מאחורינו ואני יורה.
אני שמה לב לפינה מוסתרת אחת שאפשר לראות משם הכל ובקושי אפשר לראות שמישהו שם אז אני רצה.
אני לא יודעת אם מתאו שם לב לזה עכשיו אבל בטוח הוא ישים לב בקרוב.
אני רואה כמה אנשים שמנסים להתקרב ויורה גם בהם.
באיזה שהוא שלב אחד מהיפנים מתקרב אליי אבל הכדורים שלי נגמרו, אני מחכה עד שהוא יתקרב יותר, מתחמקת מהכדור שהוא יורה עליי ואני באה מאחוריו ומרתקת אותו לרצפה.
אני זזה מהר מהמקום ולוקחת אקדח מהרצפה, בדיוק כשאני מתכופפת אני שומעת יריה מאחורי ומספיקה לזוז אבל הכדור פוגע במקום בכתף של מתאו.
אני מרגישה זעם מוכר, עד עכשיו הפעם היחידה שהרגשתי אותו זה כשמישהו פגע בשירה או במשפחה שלי.
אני מסתובבת ומצליחה לרתק גם אותו ותוך כדי שוברת לו את הצלעות אבל הפעם אני לא מסתפקת רק בזה ואני לוקחת את האקדח שהיה לו בחגורה כדי לירות בו בדיוק בכתפיים, אז אני עוברת לברכיים שלו ורק בסוף אני יורה לו בראש.
בזמן הזה אני עדיין עצבנית ממש אבל אני שמה לב שהיריות הפסיקו.
אני מהר עוזבת את האקדח ורצה למתאו, אני רואה אותו על נשען על הקיר מאחוריו כשהוא מחזיק את הכתף שלו ואת צד הבטן שלו.
אני רואה את מיקלה רץ אלינו ומביא שני כיסאות, אחד למתאו ואחד לעצמו כדי שהוא יתיישב ויוכל להתחיל לטפל בו.
הוא מוציא את הערכת עזרה ראשונה וקרלו בא עם בקבוק אלכוהול.
''קח. תשתה.''
הוא נותן למתאו את הבקבוק ובמקום לשתות הוא שופך את זה על הפצע כדי לנקות ורק אז שותה.
מיקלה מתחיל לתפור אותו אבל אני רואה שהוא לא ממש מרוכז.
''מיקלה. זוז.'' אני אומרת אבל לא מחכה לתשובה ופשוט לוקחת ממנו את המחט.
במקום להתיישב על הכיסא אני מתקדמת למתאו ויורדת לישיבה על הברכיים כדי שאני אוכל להיות בגובה המתאים.
אני מתחילה לתפור אותו ומרגישה את המבט החודר של מיקלה וקרלו.
''מאיפה את יודעת לטפל ככה בפצעים?'' שואל קרלו.
''למדתי את כל מה שאני צריכה כדי להסתדר לבד מגיל 14. זה היה אחד מהם.'' אני אומרת ''גם הצבא עזר.''
''היית בצבא?''
אני מהנהנת.
''כן. בישראל כמעט כל אחד צריך להיות בצבא, מגיל 18.''
אני מסיימת לתפור את החתך של מתאו ועוברת לכתף שלו.
''זה עומד לכאוב.'' אני אומרת ומסתכלת על מתאו, מחכה לאישור.
הוא מהנהן ואני מתחילה לנסות להוציא את הכדור.
''סליחה.'' אני אומרת.
אני מצליחה להוציא את הכדור אחרי כמה דקות ואז מטפלת גם באזור הזה.
''אתה צריך רופא.''
''התקשרתי כבר לראלף. הוא בדרך לאחוזה.'' מיקלה אומר ומתאו מהנהן.
''מה קרה פה?'' אני שואלת כי עדיין לא הצלחתי להבין.
''יפנים. בואו נלך עכשיו, אני אסביר לך באחוזה.'' מתאו אומר ואנחנו יוצאים מהחדר כושר.
YOU ARE READING
אהבה שבורה
Romance*בשכתוב* ספר ראשון בסדרת אהבות מהגהנום בל לביא - אני בת 23 אבל זה מרגיש כאילו הייתי ככה כל חיי. מאז שאני בת 14 אני שומרת על כל צעד שאני עושה, בודקת ומסתכלת על כל דבר לפני שאני מחליטה. הכל אצלי שבור, העבר ההווה ונותר לי רק להניח שגם העתיד. לצערם של...
