אהבה שבורה

פרק 44

-בל-

ראיתי את האיש הזה נכנס לשירותים ואני כבר יודעת שמתאו ידע מה לעשות מפה.
המטרה שלי זה להתערבב בין הבנות ולמצוא דרך לצאת מפה כמה שיותר מהר, אני לא יכולה שהקאפו יתפוס אותי.
אני מקווה שהוא נשאר ערום בחדר ומחכה לי.
אני חייבת מקלחת בגללו.
אני ממשיכה לדבר ולצחוק עם הבנות ולאחר כמה דקות אני שומעת את האזעקה שמדווחת על שרפה ואני יודעת שזה הסימן שלי לצאת.
אני מתחמקת מכל אחד שאני רואה ורצה החוצה.
חנינו רחוק יותר מהשאר כדי שלא יראו אותנו אז אני צריכה לרוץ ועכשיו אני יודעת שזה היה רעיון טוב להתאמן עם עקבים.
אני כמעט מגיעה למכונית ושומעת מישהו מאחורי, אני מוציאה את האקדח ומסתובבת אבל אז אני רואה שזה מתאו.
בגלל הסיבוב המהיר הרגליים שלי נעקמות ואני כמעט נופלת אבל מתאו מצליח לתפוס אותי.
אני מרגישה את מגע ידו על מותני ומצפה לחמימות ולבטיחון שתמיד מגיע איתו, אבל הפעם הוא לא הגיע.
היד שלו קרה וקשה, זה לא המגע שלי.
אני מרגישה את הלב שלי נופל כשאני מבינה שמשהו קרה.
להפתעתי, הוא לא אומר דבר.
אנחנו נכנסים למכונית, הוא לא פותח את דלתי הפעם.
אני לא יודעת למה אבל הפעולה הקטנה הזאת שברה אותי.
הספקתי להתרגל לעובדה שעשה דברים בשבילי, גם אם זה כזה פשוט כמו לפתוח דלת.
אני נכנסת למכונית והוא ישר מתחיל לנסוע.
''מתאו?" אני שואלת בשקט אבל הוא לא עונה לי.
הוא נראה שקוע במחשבות ואני מתחילה לדאוג.
''מתאו?" אני שואלת יותר בקול עכשיו.
הוא עדיין לא עונה לי.
"מתאו?" אני מנסה להגביר את קולי, לנסות להוציא אותו מהמצב הקפוא שאליו נכנס.
''תסתמי את הפה!" הוא צועק.
עיניי נפערות ופי נפתח מעט.
אני מסתכלת על פניו, רואה איך הוא ממשיך להסתכל על הכביש, לא מפנה את מבטו אליי אפילו פעם אחת.
אני מסתכלת על עיניו, מתפללת לראות חרטה בתוכן, אבל אני לא.
אני רואה ריקנות וקרות, מבט שמעולם לא קיבלתי ממנו.
אני מסובבת את ראשי כדי להסתכל החוצה מהחלון, בולעת את גוש הדמעות בגרוני.
זה מטומטם.
למה שאני אבכה מצעקה פשוטה?
צעקו עליי בעבר, זה לא שהייתי רגישה אי פעם.
תמיד נלחמתי חזרה, במקום להרים את קולי הורדתי אותו לטון מסוכן ומאיים.
אני בקושי צועקת, כמו שאני בקושי בוכה.
אבל למה עכשיו אני לא נלחמת?
למה עכשיו אני נשארת בשקט, סותמת את פי ומרגישה רטיבות בעיניי?
אני לא שמה לב לאן אנחנו נוסעים כשלפתע, במקום לראות את האחוזה אני רואה את הבית שלי ושל שירה.
''צאי לי מהרכב.'' מתאו אומר, קולו מסוכן.
שמעתי את הקול הזה.
ככה הוא מדבר בפגישות, עם החיילים, עם רוקו.
ככה הוא לא מדבר איתי.
אני פותחת את פי כדי להגיד מילה אבל מבלי להסתכל עליי הוא צועק "החוצה!"
אני מיד סוגרת את פי, נושכת את שפתי התחתונה בכעס.
אני כועסת עליו, אבל גם על עצמי.
איך נתתי למישהו כל כך הרבה שליטה עליי?
איך פתאום אני לא יכולה לעמוד בשביל עצמי ולהגיד מה שבמוחי?
נשבעתי לעצמי לעולם לא להגיע למצב הזה, אבל הנה אני כאן.
אני יוצאת מהאוטו, לא מספיקה לסגור את את הדלת עד הסוף לפני שמתאו נוסע.
אני עומדת בחוץ כמה רגעים לפני שאני נכנסת.
אני מרגישה יותר מידי דברים עכשיו.
אני מרגישה פגועה, מטומטמת, חלשה.
אני מרגישה שלקח ממני את כל מה שהיה לי.
את כל הכוח שלי, כל הידע שלי, נעלם.
כאילו לקח הכל ברגע שנסע מכאן.
אני מרגישה שאני לא יודעת כלום, ואולי זה נכון.
מה באמת אני יודעת על הבן אדם?
איך הסכמתי לזה לקרות?