אהבה שבורה

פרק 35

-בל-

''זה סבא הוא מצא את אבא שלך.''
''הוא מצא את אבא שלך.''
''אבא שלך.''
''אבא שלך.''

התעוררתי חזרה למציאות ונסיתי להבין
''מה זאת אומרת הוא מצא אותו?" אני שואלת את סבתא שלי
''הוא כרגע התקשר. הוא אמר שהוא הלך לאיזה סופר או משהו והוא ראה אותו שם.''
היא אומרת ואני עדיין לא יודעת איך להגיב
''הם דיברו?" אני שואלת והיא רק מנידה את ראשה אבל אז הוא אומרת
''הם לא דיברו אבל סבא אמר שהוא נראה שונה. הוא נראה... כמו בן אדם.''
הסיפור עם אבא שלי הוא מוזר קצת.
כשהמשפחה שלנו התפרקה אבא שלי הפך לרובוט.
לא היה אכפת לו מכלום.
יכולתי לישון ימים שלמים ברחוב ולא היה אכפת לו, כשחזרתי הביתה עם בגדים קרועים אחרי האונס בפעם הראשונה הוא אפילו לא הסתכל עליי כשפתחתי את הדלת, גם כשעברתי לגור עם סבתא בגיל שש עשרה, הוא לא אמר כלום כשיצאתי מהבית עם מזוודה ולא חזרתי.
הוא תמיד ידע איפה הייתי, הוא ידע שהלכתי לסבתא, הוא ידע מה המספר טלפון שלי, הוא ידע הכל אבל אף פעם לא טרח לדבר או ליצור קשר.
אני לא חושבת שאני שונאת אותו, אני לא יכולה לשנוא אותו, אבל אני כן כועסת עליו.
אני כועסת עליו כל כך והדבר האחרון שאני צריכה לשמוע עכשיו זה שגם אחרי שהוא יצא מתקופת ה'רובוט' שלו הוא עדיין לא טרח לדבר או ליצור קשר.
אני חוזרת הביתה עם בגדים קרועים? כלום.
אני יוצאת מהבית עם מזוודה בגיל 16 ולא חוזרת? עדיין כלום.
אני נעלמת לכמה שנים ולא מדברת איתו מילה? פתאום הוא חוזר להיות כמו בן אדם.
''למה את מספרת לי את זה?" אני שואלת אותה בקול שקט, מנסה לא לתת לעצבים שלי להשתלט עליי
''נו באמת בל. את חושבת שאני אשמע שאבא שלך חזר להיות בן אדם ולא אספר לך?" היא שואלת אותי אבל להפתעתה אני מהנהנת
''לא אכפת לי סבתא. הוא לא טרח ליצור קשר. הוא ידע מה המספר טלפון שלי וכל מה שהוא היה צריך זה להרים את הטלפון ולשלוח הודעה. הוא בחר לא לעשות את זה ולהתנתק מהכל. אין לי מה לעשות איתו.''
אני אומרת ויוצאת מהחדר. מסיימת את השיחה הזאת.
אני יושבת חזרה בשולחן וממשיכה לאכול ולעזור להאכיל את דילן, לפתע אני מרגישה את היד של מתאו על הברך שלי ואז הוא שואל בספרדית
''הכל בסדר?"
אני מרימה את הראש שלי כדי להסתכל עליו ומחייכת חיוך קטן
''כן, סתם הייתה לה איזה בעיה בטלפון.'' אני אומרת ואז חוזרת לעזור לדילן ולאכול בעצמי.
אני שומעת את מתאו ממלמל משהו אבל לא מצליחה להבין מה אז אני עוזבת את זה.
אני יודעת לשקר בלי שיתפסו אותי מצד אחד, מצד שני מתאו יודע לזהות כשמשקרים לו, אבל גם אם הוא יודע ששיקרתי לו עכשיו הוא לא יגיד כלום.
כולם סיימו לאכול ואני הלכתי רגע לאוטו כדי להביא את המתנות שקניתי לילדים מניו יורק.
בדרך גם סיפרתי לשירה את כל מה שקרה עם קאי ומה שסבתא שלי סיפרה לי.
כל פעם שאני מדברת על ההורים שלי עם שירה היא לא יודעת מה לעשות, היא לא באמת יודעת איך לעזור לי אז היא נותנת לי להתמודד עם זה איך שאני חושבת שצריך.
היא יודעת את כל הסיפור אבל אף פעם לא אומרת משהו על זה או מנסה אפילו לדבר איתי על זה, אני לא חושבת שזה בגלל שלא אכפת לה, אני פשוט חושבת שזה שהיא לא יודעת מה לעשות והיא לא רוצה לגרום לי להרגיש לא בנוח.
כשסיימתי לספר לה על זה היא העבירה ישר את הנושא ושאלה איך קאי מרגיש, דברים כאלה, הבנתי אותה אבל באותו הזמן רציתי שיהיה מישהו שאני יכולה לדבר איתו.
חזרתי חזרה לבית של סבתא ונתתי לילדים את המתנות שלהם.
אז הרגשתי זימזום מהטלפון שלי וראיתי שנשלחו אליי כמה אימיילים חדשים.
''סבתא, אני יכולה רגע להשתמש במחשב שלך?" אני שואלת אותה כדי שאני אוכל להסתכל על האימיילים ממסך גדול יותר
''בטח בלי, את זוכרת את הסיסמה?" היא שואלת ואני מהנהנת.
המחשב של סבתא שלי בקושי נמצא בשימוש כי היא לא באמת צריכה אותו אבל עדיין יש לה למקרים שאולי היא תצטרך.
אני מתחברת לאימיילים שלי ורואה כל מיני דברים שמתאו שלח לי.
אימייל ראשון: אנשים שיש סיכוי שהסכין הרוסית שייכת להם. ואז רשימה של אנשים.
אימייל שני: מקומות שאלכסנדר ואנדרו יכולים להימצא בישראל. ואז רשימה של המקומות.
אימייל שלישי: כל האנשים שיכולים להיות הבוגד. ואז רשימה של אנשים.
אני פותחת את אימייל חדש כדי לשלוח לו ועושה רשימה מסודרת של מה שצריך לעשות, מה שיהיה אפשרי נעשה מחר, מה שלא נעשה כשנחזור לניו יורק.
בסוף האימייל אני דואגת לאיים עליו שאם אני רואה אותו מתעסק בעבודה בזמן שהוא פה אני אחתוך לו איבר לבחירתי ושולחת לו.
אני חוזרת לסלון ורואה אותו מחייך אליי, כנראה הוא קרא את האיום, ואז מניח את הטלפון בצד וקם כדי לעזור לסבתא שלי לסדר את השולחן.

הגענו חזרה למלון בסביבות עשר בלילה, שירה אמרה שהיא עוד כמה דקות מגיעה.
''אגב. אלה סיפרה לי שאת מפחדת מחרקים.'' קרלו אומר עם חיוך כשנכנסנו למלון.
אני מגלגלת עיניים כשאני שומעת אותו ומנסה להתעלם אבל הוא רק צוחק מהתגובה שלי.
''כמה מתיחות תכננתם?'' אני שואלת אותו אחרי שהוא מפסיק עם הצחוק המוגזם
''שתי מתיחות לכל בן אדם בערך.'' הוא אומר עם חיוך מרוצה הפעם.
אני מגלגלת עיניים עוד פעם, לאלה יש קטע לעשות כל שנה רשימה של מתיחות ואז באחד באפריל היא תשתמש בהן.
מתאו ואני נכנסים למלון ואם כמה שאני רוצה פשוט לזרוק את עצמי על המיטה, אני גם מתה ללכת להתקלח.
אני מחליטה להתקלח קודם ואז להיזרק על המיטה אז אני נכנסת וכרגיל, מוציאה את השטן משערי הגהינום כדי שיכוון לי את המים.
אני עטופה במגבת כשאני יוצאת וגל של אדים יוצאים איתי
''את נראית כמו רשע מסרט מצויר כשאת יוצאת עם האדים ככה.'' מתאו אומר בחיוך ואני מצחקקת
''מקלחות מהגהנום זה הדבר הכי טוב שיכול להיות.'' אני אומרת והפעם הוא צוחק קצת.
מתאו מסתובב כדי שאני אוכל להתלבש ואני הולכת למזוודה כדי לקחת בגדים.
''היה לך כיף היום?" אני שואלת אותו תוך כדי שאני מתלבשת
הוא מהנהן ''הם חמודים. איך יש לכם אותו שם משפחה?" הוא שואל לאחר כמה רגעים ואז מסתובב כשאני כבר לבושה
''עדן היא אמא יחידנית, היא לא התחתנה עם אף אחד והשם משפחה שלה הוא לביא אז..''
''בגלל זה האמינו לך בבית חולים כשאמרת שאת אחותו הגדולה?" הוא שואל ואני מהנהנת
''זה חוסך זמן. אם אני אומרת שאני בת דודה סתם ישאלו שאלות ויעקבו אותי.'' אני אומרת והוא מבין.
אני קופצת על המיטה ונאנחת בחיוך גדול.
אני שומעת את הצחוק של מתאו לפני שהוא עולה למיטה גם וכולא אותי בזרועותיו.
''אתה טוב עם ילדים. לא חשבתי שתתן לקאי לצייר עליך.'' אני אומרת לאחר כמה דקות של שקט
''הוא ילד חמוד, חשבתי שיהיה לו כיף.'' הוא אומר ואני רק מחייכת חיוך גדול יותר.
''אתה לא רוצה להתקלח?'' אני שואלת אותו והוא מהנהן אבל אומר בקול חלש ועייף
''אחר כך.''
''אתה לא תהיה עייף מידי? חשבתי שתרצה להוריד את הטוש, או לפחות להתקרר קצת או..'' אני ממשיכה להגיד אבל הוא קוטע אותי
''תסתמי רגע ותני לי להחזיק אותך.'' הוא אומר ומחזיק אותי חזק יותר.
אני מצחקקת ומרימה את הידיים שלי קדימה כדי להחזיק בידיים שלו.
בסוף הוא באמת נרדם כך שישנו כפיות אבל הפעם אני לא הצלחתי לישון.
הראש שלי היה מלא במחשבות על הכל ועל כלום.
החלטתי שאני חייבת להעסיק את עצמי אז שיחררתי את עצמי בשקט מהאחיזה של מתאו והלכתי לקחת את הלפטופ שלי מהמזוודה.
הלכתי למרפסת שהייתה בסוויטה והתיישבתי על אחד הכיסאות כשאני מסתכלת על הנוף של הים.
פתחתי את הלפטופ והתחלתי להסתכל על כל מיני דברים.
נזכרתי במבצע ובחייל שברח ונזכרתי במצלמות אבטחה שרציתי לבדוק.
לאחר כמה דקות הצלחתי להיכנס אליהן והתחלתי לחפש את הזמנים.
הצלחתי למצוא את הזמן המדויק שההשתקפות של החייל הופיע בחלון הרכב השחור, קירבתי כמה שהצלחתי אבל ההשתקפות לא הייתה ברורה.
לקחתי צילומים של זה ושלחתי לעצמי ולאימייל של מתאו.
אני המשכתי להריץ את המצלמות, אולי לראות משהו שפספתי.
מן הסתם לרכב לא היה לוחית רישוי אבל כן זיהיתי אותו.
אני מנסה לחשוב מאיפה אני מכירה אותו, איפה ראיתי אותו ואז אני שומעת את הקול של מתאו מאחורי
''למה את עוקבת אחרי הרכב של רוקו?"

___________________________________________

🖤