אהבה שבורה

פרק 60

-בל-

''אני נשבעת שאני אהרוג אותך!" אני צועקת, צורחת, ולוחצת את היד של מתאו כל כך חזק שאני בטוחה שהציפורניים שלי נכנסות לו לעור.
אני מקללת וצועקת אבל הוא לא עושה כלום.
הוא רק ממשיך להחזיק לי את היד עד שאנחנו שומעים את קול הבכי הראשון.
''קדימה מלאך שלי, רק עוד פעם אחת.'' הוא לוחש.
אני יודעת שזה שהוא בכלל מראה קצת חיבה בציבור עכשיו זה מעשה נדיר אבל כל כך לא אכפת לי כרגע.
אני צריכה להוציא שני ילדים מהגוף שלי, אחד כבר הוצאתי, נשאר השני.
כואב לי כל כך, נגמרו בי הכוחות אבל אני יודעת שאני חייבת.
''מלאך, את לא יכולה לחכות כזה הרבה זמן, את חייבת ללחוץ.''
הוא אומר לי בעברית ואני מתחילה ללחוץ שוב.
דמעות מציפות את עיניי ואני מרגישה שאני עומדת להתעלף אבל אני ממשיכה.
''עוד קצת, הראש בחוץ!" האחות אומרת.
אני מוציאה התייפחות אחת גדולה, לא אכפת לי מי רואה או שומע, ואז הוא יוצא.
''שניהם בחוץ!" האחיות אומרות בהתרגשות.
אני רואה אותך מתקרבים אליי עם הבנים אבל אז אני מתעלפת.

העיניים שלי נפתחות לאט ולוקח לי זמן להבין איפה אני.
אני ממצמצת באיטיות ורואה שאני בחדר בבית חולים.
אני רואה את מתאו יושב לידי והמבט שלי יורד ליד שלו, היא חבושה.
''אני מקווה בשבילך שמי שחבש לך את היד לא היה האחות הזאת.''
אני אומרת אבל קולי צרוד יוצר משציפיתי.
עם כמה שהאחיות בחדר הלידה היו נהדרות ועזרו לי בכל הדרך, הייתה אחת שרק דפקה לי מבטי שנאה/קנאה ולמתאו מבטי אהבה.
הוא ישר קם מהכיסא שלו ומתקרב אליי.
הוא שם יד על המצח שלי ואז מנשק אותו.
כשאני סוף סוף יכולה לראות את העיניים שלו בבירור אני רואה שהן גדולות ומלאות אהבה.
תמיד כשהוא מסתכל עליי ככה אפשר לראות את עיניו האפורות עם קמצוץ של תכלת.
הוא רק מסתכל עליי ומחייך חיוך רחב.
''איפה הם?" אני שואלת בלחץ פתאום, מבינה שלא שמעתי אותם או ראיתי אותם עדיין.
הוא הולך לצד השני ומקרב את העגלות עם שני הבנים הישנים אליי.
''אני מקווה שלא אכפת לך שבחרתי את השמות.'' הוא אומר.
אני מסתכלת על התגי שם והעיניים שלי מתמלאות בדמעות.

'ראיין'
'ברונו'

אני מחזירה את המבט שלי למתאו והוא מושיט את ידו כדי לנגב את הדמעה האחת שירדה לי.
לפתע ראיין מתחיל לבכות ואני לוקחת אותו לידיים שלי.
ברגע שהוא אצלי ואני מחבקת אותו, הבכי שלו נפסק והוא פותח את עיניו.
כשאני רואה את עיניו הפקוחות של ראיין אני מתחילה לבכות.
מתאו לא מבין למה אבל אני לא יכולה לדבר כדי להסביר לו.
''יש לו הטרוכומיה'' זה כל מה שאני אומרת, לוחשת יותר נכון.
לראיין, אחי, היה הטרוכומיה, שתי העיניים שלו היו בצבע שונה וזה עוד אחת הסיבות שאמא לא אהבה אותו, היא חשבה שזה פגם, שהוא פגם, אבל אני תמיד חשבתי שזה כזה יפה.
שתי העיניים האלה, כל אחת בצבע שונה, איך אפשר לא לאהוב את זה?
ועכשיו, גם לבן שלי, לראיין, יש הטרוכומיה.
''גם לו היה.'' אני אומרת ומסתכלת על מתאו, זה כל מה שהוא צריך כדי להבין בדיוק למה בכיתי כל כך.
''הוא תמיד פה איתך מלאך שלי.'' הוא אומר ומנשק אותי קלות.
ראיין נרדם בידיים שלי אבל בדיוק אז ברונו התעורר.
אני מעבירה את ראיין למתאו ולוקחת את ברונו, רוצה לראות את הבן השני שלי.
אני לוקחת את ברונו לידיים שלי, ומסתכלת על כל פרט בגופו, בפניו, בילד שלי.
העיניים של ברונו הן אפורות, כמו מתאו, אבל צורת פניו יותר דומה לשלי ואני כבר יכולה לראות שהוא יהיה דומה לי חוץ מהעיניים כמובן, עם ראיין זה הפוך, צורת פניו דומה לפניו של מתאו.