אהבה שבורה

פרק 36

-בל-

''אתה בטוח שזה הרכב של רוקו?!" אני קמה מהר ושואלת אותו בהיסטריה
הוא מהנהן ושואל ''למה?"
במקום לענות לו אני מפעילה את כל הסרטון של המצלמות אבטחה, המצלמות מראות את הרגע שאני והחייל מגיעים לשם והוא ישר נכנס לרכב שמסתבר היה שייך לרוקו.
מתאו חושק את שיניו ויוצא מהחדר במהירות, אני הולכת אחריו ורואה שהוא הולך לחדר של מיקלה.
אני נכנסת גם לחדר יחד עם הלפטופ שלי ומראה למיקלה את הסרטון ומסבירה לו מה קרה מהרגע שהלכתי לרדוף אחרי החייל.
אני משאירה להם את הלפטופ והולכת לחדר של שירה, אין לי מושג למה אני הולכת אליה אבל גם אם אני סתם לא רוצה לעשות כלום אז אנחנו לא עושות כלום ביחד.
אני מגיעה אליה ופותחת את הדלת, אני חצי מופתעת וחצי לא, שהדבר הראשון שאני רואה זה אותה ואת קרלו.
שניהם נראים כאילו הם לבושים בבגדים רגילים ואפילו לא התקלחו עדיין. קרלו מעליה על המיטה, הוא מדגדג אותה והיא צוחקת ומנסה להעיף אותו ממנו.
אני פשוט עומדת בכניסה ומגלגלת עיניים, מחכה שהם יסיימו את השטויות ה'סודיות' שלהם.
לאחר כמה דקות שכבר נמאס לי לראות את זה ואיך שהוא אף אחד מהם לא שם לב שאני פה אני מורידה את הנעל בית שעל הרגל שלי וזורקת על הראש של קרלו.
היא פוגעת בדיוק בקודקוד ראשו, לא מספיק חזק כדי שהיא תכאיב לו אבל הוא כן הפסיק מיד וסובב את מבטו אליי.
''לך לעזור לאחים שלך. יש בעיה עם רוקו.'' אני אומרת לקרלו בקול אדיש.
הוא ממהר לצאת מהחדר והוא סוגר את הדלת אחריו.
שירה נשארת לשבת על המיטה ואני נועצת בה מבט מאוכזב, היא לא מסתכלת עליי, רק מסתכלת על המיטה.
אף אחת לא אומרת כלום לכמה דקות עד שהיא שוברת את השתיקה
''תגידי מה שיש לך להגיד ותלכי מפה.'' היא אומרת בקול בלי רגש אבל אני שומעת שהיא רוצה לבכות
''אל תתייחסי אליי כאילו זה רע שאכפת לי ממך.'' אני אומרת לה ומתקדמת לשבת לידה על המיטה.
היא לא עונה לי ומשאירה את המבט שלה על המיטה.
היא יודעת שאני צודקת וזה כואב לה שזה המצב, היא רוצה לבכות אבל אני יודעת שהיא גם רוצה להראות חזקה.
אני מרימה את המבט שלה אליי וברגע שהעיניים שלה פוגשות בשלי זולגות לה כמה דמעות
''שירה. דברי איתי. כבר ניסית את השיטה הזאת של לשמור על שקט בעבר וזה לא עבד לך.'' אני אומרת לה והיא מורידה את המבט.
אני נותנת לה כמה רגעים להירגע ולחשוב מאיפה להתחיל.
שתינו יודעות שהם לא יכולים להיות ביחד.
פיזית, הם יכולים. אבל הם מעולמות שונים לחלוטין.
קרלו רוצח ומענה אנשים להנעתו, שירה מסוגלות לפגוע מקסימום בזבובים שמעצבנים אותה בלילה.
קרלו הוא חלק מהמאפיה, לשירה לא מתאימים החיים של לפחד מאויבים או לא לסמוך על אף אחד.
''הוא לא כמוהו. הוא אחר.'' היא לוחשת אחרי כמה דקות של שקט.
''שירה אף אחד לא כמוהו, צ'אד היה בחור נוראי וקשה להגיע לרמה שלו. אבל לא צריך להיות כמוהו כדי לסכן אותך.'' אני אומרת לה, מנסה להראות כמה שיותר עדינות וסמפטיה בקולי אבל עדיין מראה לה שאני רצינית והיא לא תקבל כלום אם היא תמשיך לשתוק.
אני שמה לב שברגע שאמרתי את השם שלו היא התכווצה קצת.
היא תמיד הדחיקה אותו, העדיפה לשכוח ולמחוק כל זיכרון ממנו אפילו שאמרתי לה שכדאי לה לדבר על זה, עכשיו אני יודעת שאני לא אתן לה להתחמק, היא צריכה לדבר עליו גם אם זה יכאב.
''הוא גורם לי להרגיש טוב. אני מרגישה שאני צריכה אותו לידי.'' היא אומרת בלחש אחרי כמה דקות.
''שירה, את יודעת מה הוא עושה בחיים. את יודעת שזה יפגע בך. אז למה?" אני שואלת אותה בעדינות
''אולי דווקא בגלל זה.'' היא מתחילה להגיד ואז ממשיכה ''אולי בגלל מה שהוא עושה הוא לא יפגע בי. או שאולי בדיוק בגלל זה הוא יפגע בי? אני לא יודעת בל.'' היא אומרת, נאבקת עם עצמה למצוא תשובה.
אני חושבת כמה דקות על מה צריכה להיות התשובה שלי ומנסה להתאים את זה כמה שיותר למה ששירה צריכה לשמוע.
צ'אד פגע בה קשה, הוא גרם לה הרבה צרות וטראומות שקשה לשכוח מהן, הוא גם פגע בשאר המשפחה שלה והיא יודעת שהם בחיים לא יסכימו לה להיות עם מישהו כמו קרלו.
''אני אומרת'' אני מתחילה להגיד לה, מנסה לדבר בטון הכי רגוע שאני יכולה אפילו שאני עצבנית רק מהמחשבה על האיש הזה ''אולי, תיקחי את זה לאט? תסבירי לקרלו מה עובר עלייך ותוודאי שהשליטה בידיים שלך.''
''אני לא אוהבת שהשליטה בידיים שלי.''
שירה אף פעם לא אהבה להחליט על דברים, אם זה להחליט מה לעשות או להחליט מה לאכול, השליטה והכוח הזה מפחידים אותה.
היא תמיד העדיפה להעביר את השליטה למישהו שהיא סומכת עליו, פעם זה היה אני, אז לכמות זמן מסוימת זה היה צ'אד ועכשיו זה שוב אני, קשה לה לקחת את הכישלון, את המחשבה הזאת שאולי בחירה שהיא תעשה תגרום למשהו לא טוב לקרות.
''אני יודעת'' אני אומרת לבסוף ''אבל הפעם את חייבת. זה הדרך היחידה שתוכלי להתקדם.''
היא חושבת על זה כמה דקות ולבסוף מהנהנת ונשענת קדימה כך שהראש שלה נוחת על הכתף שלי, אני תופסת אותה ומושכת אותה לחיבוק ארוך שידעתי שהיא הייתה צריכה.
לפתע הטלפון שלי מזמזם ואני רואה שמתאו שלח לי הודעה אם אני יכולה לבוא לחדר של מיקלה לעזור לו במשהו.
''אני צריכה ללכת לעזור למתאו במשהו'' אני אומרת לשירה ומתנתקת מהחיבוק ''להגיד לקרלו לבוא לפה?" אני שואלת אותה והיא מהנהנת.
אני מתרוממת מהמיטה והולכת למתאו ומיקלה.
לפני זה אני עוצרת בחדר שלי ומתלבשת בבגדים נורמלים כבר כי אני יודעת שהלילה אני לא אשן.
אני מגיעה ורואה את מתאו, מיקלה וקרלו מסתכלים על הלפטופ, קרלו מרים את מבטו כשאני מגיעה ואני מסמנת לו עם ראשי שילך לחדר שלה, הוא מהנהן ואני מתיישבת איפה שהוא ישב קודם לכן.
''הודענו לדיימן לקחת כמה חיילים שהוא סומך עליהם ולפשוט על הבית של רוקו.'' מתאו אומר ואני חושבת על זה קצת ואז ישר שואלת
''הם הגיעו לבית שלו כבר?" מיקלה מסתכל על הטלפון שלו ומניד את ראשו
''תקשר לדיימן. עכשיו.'' אני אומרת ומתאו מתקשר במהירות לדיימן
''קאפו? אנחנו עוד שתי דקות שם.'' דיימן אומר ואני לוקחת את הטלפון מהר ואומרת לו
''דיימן. תסתובבו עכשיו!"
''בל? למה?" הוא שואל מבולבל ובצדק
''אתם לא תמצאו כלום אצל רוקו בבית. כל מה שתמצאו יהיה אצל וויליאם לי.'' אני אומרת לו, נותנת את הטלפון למתאו ולוקחת את הלפטופ כדי לעשות משהו מהיר.
אני כמעט בטוחה שהחייל שברח היה וויליאם.
אני נכנסת למצלמות בזמן שמתאו מדבר עם דיימן ומנסה כמה שיותר לחדד את התמונה של ההשתקפות של החייל.
לאחר כמה דקות יש לי תוצאות ואני ישר מראה אותם למתאו ומיקלה
''זה הוא נכון? זה וויליאם?" הם שניהם מהנהנים, מיקלה מתקשר למישהו ומתחיל לדבר איתו פורטוגזית ומתאו ממשיך לזרוק הוראות לדיימן ושאר החיילים.
''אנחנו חמש דקות מהבית של וויליאם קאפו.'' דיימן אומר.
מתאו ניתק את השיחה ולאחר חמש דקות הוא מקבל הרבה צילצולים שנשלחו לו הודעות.
מתאו פותח את הטלפון ורואה תמונות של כל המחסן של וויליאם, הכל מלא ארגזים.
דיימן מתקשר למתאו בשיחת ווידאו ומראה לו את כל המחסן, אני מתקרבת יותר למתאו כדי לראות בעצמי.
רואים לרגע אחד את וויליאם מוחזק כשהוא על הברכיים ושני חיילים מחזיקים לו את הידיים מאחורי הגב, הוא מנסה לזוז מהם אבל הם אוחזים בו חזק והוא לא מצליח.
''מה בדיוק יש שם דיימן?" מתאו שואל אותו והוא מתקרב לכל ארגז ומסביר בדיוק מה יש בכל אחד מהם.
באחד נשק מהסוג הזה, באחר נשק מהסוג ההוא, סמים מהסוג הזה וסמים מסוג אחר וכן הלאה וכן הלאה.
''יש פה מה שנראה, עירבוב מיוחד שלהם.'' דיימן אומר
''מה זאת אומרת?" אני שואלת והוא מסביר
''הם לקחו שילוב קטלני של כמה סוגים של אבקות סמים וערבבו אותם לתוך שקיות פלסטיק והם מוכרים את זה.''
''אנחנו יודעים איזה סוגי סמים יש שם?" מתאו שואל ודיימן הולך לכיוון הארגז של הסמים.
הוא פותח את הארגז והלב שלי עוצר בבת אחת.
העיניים שלי נפערות והפה שלי מתייבש.
אני מזהה אותם.
הגודל הזה של השקית, הצבע הזה של הסוגר.
יש שיירות ושיירות של השקיות האלה.
דיימן ומתאו ממשיכים לדבר אבל אני לא שומעת כלום.
אני קמה בבת אחת מהמקום שלי, אני מרגישה את המבטים של מתאו ומיקלה עליי אבל אני לא יכולה להגיב.
אני לא יכולה לעשות כלום.
אני מתחילה ללכת לאחור והחזה שלי מתחיל לרדת למעלה ולמטה במהירות.
ברגע אחד, אני בורחת מהחדר בריצה הכי מהירה שנראתה ויוצאת מהמלון.
אני לא יודעת לאן אני רצה, אני פשוט רצה.
אני לא יכולה לעצור.
אני מרגישה את מתאו מאחורי אבל אחרי כמה רגעים הכל נעלם.
הכל נהיה מטושטש ואני רק ממשיכה לרוץ ללא נודע.
אני לא יודעת כמה זמן לקח עד שהרגליים שלי עצרו אבל כשהן עצרו הן קרסו בבת אחת לרצפה.
העיניים שלי מתמלאות דמעות אבל אני לא נותנת להן לזלוג.
אני אף פעם לא נותנת להן לזלוג.
אני לא מצליחה לנשום ואני מקרבת את הברכיים שלי לחזה ומורידה את ראשי למטה.
הדמעות עדיין לא זולגות וכל עוד זה תלוי בי הן גם לא יזלגו.
אני מרימה את מבטי מעלה. מסתכלת על הדבר ששבר אותי.
מה שהרס אותי לגמרי וגרם לחיים שלי להתהפך ברגע אחד.
אני מסתכלת קדימה ורואה את זה,
הקבר של אחי.

___________________________________________

🖤