אהבה שבורה

פרק 13

-בל-

אחרי המועדון החלטנו לחזור במקום לאחוזה שלהם, אלינו הביתה.
שירה, קרלו ומיקלה הצטרפו אלינו כשיצאנו מהמועדון, מתאו שירה ואני היינו במכונית אחת וקרלו ומיקלה היו במכונית השנייה.
הגענו הביתה והתיישבנו בסלון.
החלטתי להחליף את מה שאני לובשת לחולצה קצרה אז עכשיו רואים גם את חצי מהקעקועים שלי על היד ואת הצלקות שלי מהפגיעה העצמית.
אני לא מתביישת בהם, להפך, דווקא שם אני מתנגדת לעשות קעקוע, אני אוהבת אותם.
אני אוהבת צלקות, לדעתי זה יפה ממש.
זה אומר שעבר עליך משהו ועברת אותו.
הצלקות זה סימן של ניצחון, אני אוהבת אותן ממש.

אני יורדת למטה וקרלו הראשון ששם לב ליד שלי.
הוא פוער את עיניו ושואל ''מה קרה לך?''
''קוראים לזה צלקות קרלי, פגיעה עצמית.''
''מה זאת אומרת?''
פגיעה עצמית. אני עשיתי מכל הסוגים. יש פה צלקות מסכין, נרות, סיכות כאלה של תפירה, מה שתרצה.''
אני מתייחסת לכמעט כל דבר בציניות, זה יותר כיף לי מאשר להתחיל לבכות על הכל.
ככה אני גם מתמודדת אם דברים ואם טראומות.
''למה?'' שואל מיקלה
''חיים מבאסים. מה אני אגיד.''

''רוצים אמת או חובה?'' שואלת שירה אבל היא לא מחכה לתשובה והולכת להביא בקבוק.
אני מגלגלת עיניים ומתיישבת על הרצפה, מתאו מתיישב לידי, מיקלה לידו, קרלו לידו וזה משאיר מקום לשירה ביני לבין קרלו.
שירה מגיעה עם בקבוק, מתיישבת ומסובבת.
זה יוצא שקרלו צריך לשאול אותי ''חובה.''
אני אומרת וקרלו חושב.
שירה מתקרבת אליו ולוחשת לו משהו באוזן כשהיא מתיישבת חזרה היא מסתכלת עליי ומחייכת חיוך שאני לא אוהבת.
אני מסמנת לה בעיניים שלי -מה עשית?- והיא פשוט ממשיכה לחייך אבל מסתכלת למקום אחר בחדר.
קרלו מספר לאחר כמה שניות את החובה "תעשי את נפילת האמון עם מתאו.''
אני מכווצת קצת את גבותיי.
זה הכל?
אני מנסה להבין מה שירה חשבה לעצמה, זה לא משהו שמפחיד אותי או מלחיץ אותי לעשות, אני מנסה להבין מה פשר החיוך.
לא רק שזה לא מפחיד אותי, אפילו להפך, אני רוצה לעשות את זה מסוכן יותר.
אני מחייכת בחזרה אליה ואני רואה את מבט ההבנה על פניה, היא מבינה מה אני עומדת לעשות.
''מהגג.'' אני אומרת.
כל הראשים מסתובבים אליי כאילו הם לא שמעו טוב.
אני מרגישה את ידו של מתאו על הברך שלי, נותן לחיצה קטנה.
אף פעם לא פחדתי מכלום, חוץ מחרקים אבל זה לא קשור.
במקום לענות למבטיהם אני מתחילה לעלות במדרגות כדי להגיע לגג.
אני שומעת את הצעדים שלהם מאחורי ואתה ידו של מתאו על המותן שלי.
בדרך לגג אני חושבת... מה יקרה אם הוא לא יתפוס אותי?
אף פעם לא פחדתי ממוות, פשוט כי אף פעם לא היה לי מה להפסיד.
יש את המשפחה שלי, שנותרה לי, כמובן הם יהיו עצובים אבל הם ימשיכו בחייהם.
ויש את שירה שלמרות שהיא לא יודעת את זה, היא יכולה להסתדר מעולה גם בלעדיי, במיוחד שלה עדיין יש את המשפחה שלה שדואגת לה.
אבל... זה היה פעם.
עכשיו כשאני חושבת על מוות, אני מרגישה את הכאב הזה בחזה שלי, זה שהרגשתי רק בעבר, עד אותו הלילה.
אני חושבת על מה אפסיד.
אפסיד את החברות שפיתחתי עם קרלו.
שנינו אוהבים לעשות שטויות, שנינו משוגעים ופסיכופטים כשזה מגיע לאלימות, שנינו אוהבים להרגיז אחד את השני...
אפסיד את מיקלה שלמרות שאנחנו לא ממש מדברים, אני יודעת שהוא יהיה שם אם אצטרך אותו.
הוא הפך להיות כמו אחי הגדול, הוא כמובן לא יחליף את אחי האמיתי אבל התחושה שמישהו שומר עליי בצורה כזאת הייתה חסרה לי.
אבל הכי כאב לי, המחשבה של לאבד את מתאו.
אני רואה איך מצד אחד הוא נזהר איתי, הוא לא רוצה לעבור את הגבול ולעשות משהו שארגיש לא בנוח איתו.
מצד שני הוא מראה לי כמה הוא רוצה אותי.
כמה אני חשובה לו.
כמה הוא צריך אותי.
הוא מראה לי שיעשה הכל בשבילי, ומוכיח לי את זה כל פעם מחדש.
למען האמת, זה מלחיץ אותי המחשבה שמישהו זקוק לי כל כך.
שירה תמיד הייתה זקוקה לי, אבל היא יכולה להסתדר בעצמה גם אם היא לא מאמינה בכך.
מתאו, אם כמה שהוא יכול להסתדר בעצמו, אני רואה כמה הוא צריך אותי.
אני רואה איך כל פעם שאני נכנסת למשרד, הוא מרים את ראשו ועיניו מתרככות קצת, אפילו אם רק אני רואה את זה.
אני רואה איך הוא צופה בכל צעד שלי לא כדי לשפוט, אלא כדי לזכור.
כאילו הוא חורט במוחו כל צעד וכל מילה שלי כדי לזכור אותם לנצח.
הוא מוכיח לי כל פעם מחדש שאם כמה שאני שלו, שייכת לו, הוא שייך לי באותה המידה.
הלב שלי מתכווץ מהמחשבה של לאבד אותו, וזו הרגשה שלו קיבלתי קודם.
אנחנו מגיעים לגג ואני מרגישה את היד שלו לוחצת על המותן שלי יותר ויותר, אני לא בטוחה אם זה כדי לעצור אותי או להראות לי שהוא כאן.
אני עוברת מעל הגדר ומתאו עובר איתי, יש מספיק מקום לרגליים שלנו כאן.
אני מסתובבת עם פניי כלפי הגדר ועוצמת עיניים.
אני מרגישה את ידו של מתאו עוזבת אותי, משאירה שובל של חמימות.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומשעינה את כובד גופי לאחור.
האוויר נהיה דק, אף אחד לא אומר מילה.
זה ללא ספק ההחלטה הכי גרועה שקיבלתי
אני מרגישה את האוויר על פניי שמודיע על נפילתי למטה אבל לפני שהרגליים שלי נופלות משולי הגג, אני מרגישה את ידיו של מתאו על הגב שלי.
הוא מושך אותי אליו חזרה לגג כאילו הייתי נוצה מרחפת ברוח וקובר את פניו בצווארי.
אני מחזיקה בו חזק, לא מרגישה את הרצון לשחרר.
''מלאך.'' מתאו אומר ואני מסתכלת עליו.
עכשיו גם עולה לי המחשבה לראש, למה מלאך?
אני מחייכת אליו חיוך קטן, חם ובטוח.
משדרת לו שהכל בסדר.
בדרכנו חזרה אני לא יכולה שלא להפסיק לחשוב על השינוי הזה, על השינוי שפתאום, אני לא רוצה למות.
יותר מזה, אני מפחדת מהמוות.