אהבה שבורה

פרק 26

-מתאו-

קיבלתי שיחת טלפון משירה כשאני עדיין בוהה במכתב, מנסה להבין למה היא התכוונה.
''תקשיב לי ותקשיב לי טוב.'' אני שומע אותה אומרת ''לא אכפת לי, קאפו או לא. לא אכפת לי אם יש לך דברים חשובים יותר לעשות. אתה עכשיו הולך לעזור לי למצוא אותה. היא לא השאירה לי כלום, היא השאירה רק לך. אני לא יודעת למה, אני גם לא קראתי את המכתב הזה אבל אתה עכשיו הולך לעזור לי. לא. אכפת. לי. כלום.'' היא אומרת בקול ארסי ומנתקת.
אני עדיין לא מבין כלום.
אני בוהה במכתב שהשאירה לי ומנסה להבין מה קורה פה.

מתאו.
נהנתי באותו היום.
להתעלל בו ולתת לו את מה שמגיע לו, חיכיתי לזה כל חיי.
אבל באותו הזמן לא יכולתי שלא לחשוב על העתיד.
את העתיד אני רואה איתך.
הבעיה, אני לא מכירה אותך. ואתה לא אותי.
אתה לא יודע מה עברתי ואני לא יודעת מה אתה.
אני כבר יודעת לסמוך רק על עצמי, זה אחת הסיבות שלא חשבתי על זוגיות.
אני רוצה לסמוך עליך, ואולי אני כבר סומכת.
רגשות זה קשה לי, אני בטוחה שאתה מבין.
זה הסיבה שאני בורחת.
אני לא מבקשת ממך למצוא אותי.
אני לא מבקשת ממך לחפש אותי.
אני רוצה לחשוב, אבל אני לא יודעת על מה.
תהיה בטוח שאני אחזור עם תשובות.

**כמה שעות קודם לכן**

-בל-

עברו יומיים מאז כל מה שקרה עם קאירה.
כבר לא היו לי סיוטים שבועיים ואני מרגישה רגועה מאיי פעם.
עד עכשיו.
אני בחדר שלי, במיטה שלי, בבית שלי.
שירה בקולג' כבר, אני לא הלכתי.
לא דיברתי עם מתאו מאתמול בלילה והוא עזב היום בבוקר אחרי שנרדמנו יחד.
כרגע התעוררתי מסיוט קטלני שגרם לי להתקף בלתי נשלט של מחשבות.
אני ומתאו התקדמנו מאוד והכל היה טוב, אבל כמובן שעכשיו תור המחשבות שלי להיכנס לזוגיות הזאת במקומי ולהשתלט עליי.
הוא לא מכיר את העבר שלי.
אני לא יודעת מה אני אעשה אם הוא יעזוב אותי.
זה ברור שהוא יעזוב אותי מתישהו.
אני לא סומכת על אנשים.
שירה רצתה להיות חברה שלי מכיתה א' בבית ספר, רק בכיתה ג' החלפתי איתה כמה מילים פעם בשבוע ורק בכיתה ד' באמת נהיינו חברות.
אבל איך אפשר לצפות ממני לסמוך על זה שאנשים באמת רוצים להיות לידי כששני האנשים שהביאו אותי לעולם הזה רק השתמשו בי?
הבן אדם היחיד שיכולתי לסמוך עליו היה אח שלי, עד שהיא הרסה אותו.
אני כמעט רציתי לסיים את זה.
לעצור את כל הכאב אבל המכתב הזה.
המכתב הזה שורף אותי בחיים כל פעם שאני חושבת עליו.

תחיי בשבילי טוב?
הפעם הבאה שניפגש תהיה רק כשאת תהיי זקנה ואני אוכל לצחוק עלייך שלא משנה כמה זמן עבר אני עדיין יהיה גבוה יותר ממך.
תחיי בשבילי אחות קטנה.

בהחלטה של רגע השתמשתי בכרטיס אשראי של סבתא שלי שאני זוכרת בעל פה, היא הסכימה לי כמובן, ושכרתי בקתה ביער ליד הים.
השארתי למתאו מכתב והעלמתי כל זכר לעצמי כך שלא יהיה לו איך למצוא אותי אבל שמתי מצלמות בכל מקום אפשרי כדי לראות אם הוא מחפש אותי.
אני צריכה לדעת אם בכלל אכפת לו.
אפשר לקרוא לזה מבחן.
אני בוחנת אם באמת אכפת לו ממני או שאני סתם משהו שנתקע לו באמצע החיים.
אני חייבת לדעת לפני שממשיכים מפה.
נכון, אני מטומטמת שאני עושה את זה.
אני יודעת את זה, ואני יודעת שזה יכול להיות הסוף.
אבל אם זה הסוף, אם לא אכפת לו, אז עדיף לדעת ולא לחיות באשליה.. לא?
ארזתי מהר כל מה שאני צריכה ולקחתי את הטלפון השני שלי, האחד המספר של מתאו כדי שאני אוכל לדבר עם אלה למקרה ואני אזדקק לדבר עם מישהו.