אהבה שבורה

פרק 54

**חודש לאחר מכן**

-בל-

היום היה מעייף כל כך, כל מה שבא לי זה לישון אבל יש לי עוד דברים לעשות.
כפי שהבטיח מתאו, כל יום אני עושה עוד משהו של בן אנוש נורמלי.
בבוקר הלכתי לקולג', אומנם לא יכולתי להיות איתו שם אבל הוא אמר שהוא צופה בי מהמצלמות.
למרות החומר שהפסדתי, הצלחתי להשלים הכל ביום אחד.
זה מדהים כמה איטיים המרצים יכולים להיות.
אחר כך רציתי לחזור למחשב אבל הוא משך אותי לקניון, וכשאני אומרת משך אני מתכוונת זרק אותי על הכתף שלו והלך לאוטו, הניח אותי על מושב הנוסע וחגר אותי.
לא היה לי מספיק כוחות כדי להילחם בו.
אני לא מטומטמת, אני יודעת שזה פוגע בי מה שאני עושה, אני יודעת גם שזה פוגע בו, אני יכולה לראות בעיניו כל פעם שהוא מתאכזב מחדש שאני לא מגיבה אבל אני לא בטוחה אם הוא מאוכזב יותר ממני, מעצמו, או מהמצב.
הוא כן נותן לי כל יום את הזמן שלי במחשב כדי לנסות למצוא אותה אבל הוא גם דואג שאני מטפלת בעצמי.
אני עדיין שונאת לעשן אבל עדיין עושה את זה.
אני עדיין בחוסר אנרגיות מטורף בגוף לא משנה מה אני עושה, אם זה להתאפר, לאכול או אפילו להתקלח.
יש פעמים שהגוף שלי שבור כל כך שמתאו עוזר לי להתקלח אבל הוא תמיד מסתכל על הפנים שלי, על העיניים שלי, הוא אף לא פעם אחת הוריד את מבטו לגופי אפילו שהייתי ערומה מולו.
אני לא יודעת אם אני אוהבת את זה או נעלבת מזה אבל כרגע, אני כלום.
אני לא מצליחה להגיד כלום, גם לא להגיד לו שאני אוהבת אותו, אפילו שאהבה שלי אליו עכשיו כשהוא מטפל בי ודואג לי יותר גדולה מאי פעם, אני לא מצליחה.
אני לא יודעת מה לא בסדר איתי, כי מבפנים אני מרגישה הכל, אני מרגישה את העצב והכעס, את הדאגה והחרדה מתפשטת בגופי, את החרטה, את הכל, אבל אני לא מצליחה להראות מה אני מרגישה.
אני לא מצליחה אפילו להעביר לעיניים שלי את הרגשות האלה, הדבר היחיד שאני רואה כשאני מסתכלת במראה זה לא אותי, אלה את אבא שלי.
איך שהוא התנהג כמו רובוט במשך שנים, לא היה אכפת לו מכלום.
לפני שבוע קיבלתי עוד התקף חרדה בגלל זה, הייתי בטוחה שאני בדיוק כמוהו וזה הדבר השני הכי גרוע שאני יכולה להפוך אליו, הראשון זה אמא שלי.
אבל ככל שיותר חשבתי עם עצמי, הגעתי למסקנה שהוא סגר את הרגשות שלו כדי לעזור לעצמו, אני סוגרת את הרגשות שלי כדי לעזור לה.
סגירת הרגשות שלו פגעה בכולם, חוץ מעצמו, סגירת הרגשות שלי פוגעת בעיקר בעצמי.
את קרלו רק ראיתי, לא באמת דיברתי איתו והוא גם לא איתי.
אני לא כועסת עליו, הוא עשה טעות וזה גם בקושי היה אשמתו, כל עוד הם הכינו את התוכנית לחטוף אותה מראש אז זה לא אשמתו כי זה היה קורה במוקדם או במאוחר.
אני עדיין לא מתחרטת על המכות שלי, רק על המילים.
הוא לא דומה לצ'אד, והוא גם אף פעם לא יהיה.
אני לא עומדת להחליט על הקשר שלו עם שירה, אם היא תסלח לו או לא זה החלטה שלה בלבד, אני רק יודעת שאם הוא מחפש את סליחתי, אפילו שהוא לא צריך, הוא קיבל אותה.
מתאו אמר לי שהוא רוצה לדבר איתי רק שיהיה לו תשובות או שהוא יוכל לעזור.
אני חושבת שזה כדי שהוא לא יבוא עם ידיים ריקות וכדי שהוא יראה מועיל ולא רק גורע, הוא לא יודע שכל עוד הוא מנסה, זה כבר מועיל, והוא גם לעולם לא יגרע.
אני עכשיו מעשנת על הגג, לוקחת הפסקה מהכל.
אני באה לכבות את הסיגריה, על היד כמובן, אבל בדיוק כשאני כמעט מניחה את הסיגריה, יד אחרת מלפפת את ידי ואני מכבה את הסיגריה עליה.
אני מסובבת את ראשי בחדות כדי לראות מי לקח את הכוויה במקומי ורואה את מיקלה.
זה לא נראה כאילו הכוויה מזיזה לו או מפריעה לו.
הוא מתיישב לידי ובוהה יחד איתי אל האופק.
הוא לוקח סיגריה אחת ומדליק אותה.
שנינו מעשנים בשקט עד שלהפתעתי הוא מדבר ראשון ''בגיל 16 הפסקתי להרגיש.''
אני מתחילה להתעניין ומעבירה לו פתק 'למה?'
הוא לוקח נשימה עמוקה ומתחילה לספר לי משהו שלא ציפיתי ''אהבתי מישהי.'' אני פוערת את עיניי ולא כותבת כלום כדי לתת לו להמשיך לדבר ''אף פעם לא ראיתי אותה, שלחנו מכתבים אחד לשניה, אני יודע רק שהיא הייתה קטנה ממני אבל לא הסכימה לספר בכמה..'' הוא עוצר, לוקח נשימה ואז ממשיך ''ואז היא מתה.''
זה הכי הרבה מילים ששמעתי את מיקלה מוציא וזה כואב.
אני לא יודעת למה הוא מחליט לספר לי את זה, ולמה עכשיו, אבל אני שמחה שהוא פותח ומספר לי, למרות הנסיבות.
הוא מסתכל עליי ואני מסתכלת עליו, לרגע אחד המבט שלו השתנה לפגוע, אבל מהר מאוד הוא חזר לאדישות הרגילה.
''אל תהיי כמוני בל. יש לך עוד דרך להמשיך ולעבור לפני שתכבי את הרגשות שלך. את מעצבנת אותי, אבל את כמו אחותי הקטנה. תשמרי על עצמך.'' הוא אומר, קם ויורד חזרה.
אני נשארת על הגג עם המחשבות שלי.
הוא פתח את הסיפור שלו ודיבר, איתי.
אני יודעת ששירה לא מתה.
היא חשובה להם מידי כדי שיהרגו אותה כי הם חושבים שהיא יודעת משהו תוכל לעזור להם.