אהבה שבורה

פרק 49

כתבתי מחדש את פרק 32
אפשר לקרוא עוד פעם אבל לא חובה, רוב הדברים נשארו אותו דבר חוץ משינויים קטנים.

🖤

___________________________________________

-מתאו-

''היה איזה לילה אחד, פעם אחת, אחרי שהוא נפגש עם רוקו.'' אני ממשיך.
אני מסתכל עליה ורואה שהיא על סף דמעות אבל משאירה אותן אצלה ולא נותנת להן לרדת.
''תמיד כשהיה הולך להיפגש עם רוקו בבר הוא היה חוזר שיכור ועצבני מאי פעם, אבל הלילה הזה היה מיוחד.'' אני מסתכל קדימה כשאני נזכר באותו לילה, מאותו הלילה התחלנו לתכנן את תוכניות הנקמה שלנו בו.
''רוקו הצליח לשכנע אותו שהוא ראה את אמא שוכבת עם בן אדם אחר.''

''רוקו אמר לי מה עשית. כלבה!" הוא צועק.
אני לא יודע למה הוא צועק הפעם, הוא לא מוכן להגיד, הוא רק אמר לנו לבוא למטה מהר ולעמוד בשורה, אחר כך הוא משך את אמא והפיל אותה על הרצפה.
הוא מוריד את החגורה שלו ומתחיל להכות אותה.
אני כל כך רוצה ללכת אליה ולעזור לה אבל אני יודע שזה לא יעזור, שהוא יכה אותי ואז יחזור אליה.
הדבר היחיד שיש לי לקוות זה שרוקו לא אמר לו יותר מיד פרטים כי אז הוא מאמין לכל ולא מקשיב לשום דבר אחר.
המפלצת כבר הגיע לעשרים אבל הוא לא עוצר, אני לא יודע מה לעשות וזה פעם ראשונה שאני באמת רוצה לבכות אבל אני לא מוכן למה שעומד לבוא.
הוא מוריד לאמא את הבגדים, משאיר אותה ערומה על הרצפה, לאחר מכן הוא הולך למטבח ויותר עם כמה סכינים.
הלב שלי מתחיל לדפוק במהירות ואני כבר לא מנסה להסתיר את זה, אני מוכן לקבל את המכות אחר כך.
הוא מעביר את הסכינים על כל הגוף שלה, חלק עושים חתכים, חלק לא.
אני יודע שאני עומד לקבל הרבה מכות בגלל זה אבל כבר לא אכפת לי.
אני לוקח את הידיים שלי ושם על עיניהם של הבנים, מסתיר מהם את כל מה שקורה.
אמא כבר לא מסוגלת להחזיק את הצעקות שלה בפנים והיא צועקת בקול רם כשאבא מעביר את הסכינים מעל אזורה הרגיש.
היא מסמנת לי בידה להסתכל למקום אחר ואני עושה מה שהיא מבקשת ודואג שמיקלה וקרלו לא רואים כלום.
אני לא רואה יותר מה שהוא עושה לה אבל אני יכול לדמיין לפי הצעקות שלה..

אני נקטע באמצע כשאני מרגיש את השפתיים שלה עליי.
אני רק יושב שם ולא עושה כלום חוץ מלנשק אותה חזרה.
זה לא הייתה נשיקה של תשוקה, זה הרגיש כמו נשיקה עצובה מצד אחד, מצד שני היא נתנה כוח.
''אל תמשיך... בבקשה אל תמשיך..'' היא ממלמלת לשפתיי.
אני מפסיק לדבר אבל מרגיש שיש משהו עמוק יותר מאחורי הבקשה הזאת, משהו שלא אמור להיות שם.
''בל...'' אני שואל כשהאסימון סוף סוף נופל לי לאחר כמה דקות ''מישהו מההורים שלך.. הרביץ לך?" אני שואל, קולי שקט ונעים לעומת השאלה הקשה.
אני יודע שהסיכויים שאבא שלה הרביץ לה נמוכים אבל אמא שלה...
היא ישר נעמדת ומתרחקת ממני באיטיות לאחור.
היא כבר לא מסתכלת עליי, היא לא מסתכלת על כלום למעשה, העיניים שלה רועדות ונראות כאילו הן קופצת ממקום למקום.
בית החזה שלה יורד למטה ולמעלה במהירות מדאיגה והיא ממשיכה ללכת לאחור עד שנתקלת בקיר ונופלת לרצפה, ברכייה קרובות לחזה שלה והיא מחבקת אותם תוך כדי ששמה ידיים על האוזניים וממלמלת מילים קטנות שקשה לי לשמוע.
אני קם לאט ומתקרב אליה בזהירות, לא רוצה שהיא תבהל או תחשוב שאני מישהו אחר.
''מלאך שלי...'' אני לוחש ומנסה לשים את הידיים שלי עליה כדי לקרב אותה אליי אבל היא דוחפת אותי ואז ממלמלת את אותם מילים חזק יותר
''היא תפגע בו.... היא... היא לא.. היא לא תסכים...'' היא ממלמלת את אותם מילים קטנות שוב ושוב, כאילו היא תקועה בתוך תקליט שבור.
אני לא מבין מה היא מנסה להגיד ואני מנסה להחזיק אותה עוד פעם אבל היא דוחפת אותי שוב.
הפעם אני מחליט שאני אתן לה לדחוף כמה שהיא רוצה אבל אני אשמור אותה קרוב אליי.
אני מתיישב על הרצפה לידה ומקרב אותה אליי אבל לפני שהיא מספיקה לדחוף אותי אני עוטף אותה בזרועותיי ומקרב את ראשה לחזה שלי.
אני נותן לה להילחם כמה שהיא רוצה אבל היא לא תצליח לצאת.
לאחר קצת יותר מעשר דקות היא נרגעת אבל לא יוצאת מהאחיזה שלי.
מידי פעם אני מנשק את מצחה ונותן לה לחיצות קטנות עם ידיי כדי שתדע שאני פה.
אף אחד לא אומר כלום, שנינו נשארים בשקט מוחלט.