אהבה שבורה

פרק 56

-בל-

פאקינג חודש, שבועיים, ושלושה ימים עברו מאז ששירה נחטפה.
מתאו הכריח אותי היום לצאת להפסקה ולבוא איתו לארוחת ערב ואני מודה לו על זה.
בזמן האחרון לא באמת היינו ביחד וכשכן היינו אז הוא רק עזר לי במה שאני צריכה ותמך בי.
קשה לחשוב על זה שהבן אדם הזה הוא ראש מאפיה אבל היום הייתה לו פגישה עם כמה חיילים וראיתי אותו מרחוק.
מה שראיתי היה שונה לגמרי ממה שהוא מתנהג כשהוא איתי.
הוא קשוח, ארשת הפנים שלי אדישה ורצינית, אבל איתי הוא הרבה יותר רגוע ומשוחרר, ואני אוהבת את זה.
לאחרים הוא אולי הקאפו, אבל בשבילי זה מתאו, מאתי.
''על מה את חושבת?" הוא שואל.
כנראה נתקעתי במחשבות יותר מידי זמן, אפילו לא שמתי לב שהאוכל שלנו הגיע.
אני מרימה את ראשי אליו ומעבירה את מבטי על פניו.
הוא שלח את כל האנשים שבמסעדה הביתה חוץ ממלצר אחד והשף כמובן, אבל הם מאחורה אז הם לא יכולים לראות אותו, גם החיילים שלו לא כאן כך שאלה רק אנחנו.
אני רואה את העיניים שמסתכלות עליי כאילו אני האישה הכי יפה שהוא ראה.
אני מחייכת חיוך קטן ואמיתי כשאני אומרת ''עליך.''
הוא לוקח את הרגליים שלי ממתחת לשולחן, מרים אותם ושם אותם עליו.
הוא מעביר את קצות אצבעותיו בעדינות על הרגליים שלי ואני מקבלת פרץ פרפרים בבטני.
''הזמן האחרון היה לך קשה. איך את מרגישה?" הוא שואל ואני חושבת כמה רגעים לפני שאני עונה
''אני.. בעיקר מבולבלת.'' אני עונה לבסוף ומסבירה ''כל הזמן הזה, הרגשתי דברים שלא הרגשתי אף פעם. אני לא יודעת מה עושים לה שם, אני מאוכזבת מעצמי שאני לא יכולה לדעת שהיא בסדר, אבא שלי הגיע משום מקום.'' אני מצחקקת קצת בחוסר אמונה שהדברים האלה באמת קורים כשאני מדברת.
לאט לאט אני מדברת יותר עם אבא שלי, אני עדיין לא יודעת כל מה שאני רוצה, אבל אני אברר את הכל.
הוא התנצל על מה שקרה ואמר שהוא מבין שאין לו זכות להחליט עם מי אני יוצאת או מה קורה לי בחיים מכיוון שהוא לא היה שם.
הגענו להסכם שכל יום נדבר קצת.
הוא יספר לי דברים כמו למה הוא השאר עם אמא כל הזמן הזה, ואני אספר לו מה היא עשתה לי או לראיין, או מה אני וראיין עשינו ביחד.
אני עדיין כועסת עליו ולא נותנת לו להיכנס לגמרי, אבל אני גם לא שונאת אותו ואני מבינה אותו, לפחות קצת.
הוא אמר שהוא אף פעם לא עזב את אמא כדי שהיא לא תוכל לקחת עלינו אחריות מלאה ואז הוא לא יכול לראות אותנו, שהוא מעדיף להמשיך להיות ביחד אבל שגם הוא יהיה לידנו מאשר שיהיה סיכוי שהוא לא יוכל לראות אותנו יותר.
הוא סיפר גם שכבר מזמן הוא הפסיק לאהוב את אמא, והוא רק נשאר איתה כדי שיוכל להישאר איתנו.
באותו יום שהיא סטרה לי, היא התנהגה לגמרי רגיל אחר כך ואני לא אמרתי כלום כך שהוא לא יכל לדעת.
הוא התנצל על כל מה שהיה בעבר ולאט לאט אנחנו מחזקים את הקשר.
הוא עוזר לי למצוא את שירה ובינתיים הכי מועיל שם מכל האנשים, מסתבר שהוא האיש שדיימן אמר שאני אתחבר איתו הכי הרבה.
בשלב מסוים הוא צדק.
אנחנו עדיין רבים מידי פעם, אבל אנחנו גם יודעים שזה תהליך שלוקח זמן.
הוא הציע שנלך לטיפול פסיכולוגי אבל אני סירבתי.
אמרתי שאני מעדיפה לנטוש הכל, ללכת לעשות תואר בפסיכולוגיה, ליצור שיבוט שלי ואז שהוא יטפל בנו מאשר ללכת לפסיכולוג.
נכון, הוא יהיה שם. נכון, אני מסתובבת עם סכין ואקדח עשרים וארבע שבע. נכון, אני כבר לא בת שש עשרה ולא חמש עשרה, אני יודעת להילחם.
אבל אני מפחדת שאני אקפא, אתנתק, לא אדע מה לעשות, ואני לא סומכת על מישהו אחר שיציל אותי.
''קרלו דיבר איתך?" שאלתי את מתאו והוא הנהן.
קרלו דיבר איתי והתוודה סוף סוף שהוא בזוגיות סודית עם שירה, כאילו זה לא היה ברור עד עכשיו.
שאלתי אותו אם הוא יודע את הסיפור של המשפחה שלה והעבר שלה, הוא אמר שכן וביקש שאני אשאיר את זה להם להתמודד ורק אם הם יצטרכו עזרה הם יגידו לי.
הוא כנראה הבין שאני תמיד אהיה בצד של שירה ויכולה בקלות לזרוק למשפחה שלה את כל האמת בפרצוף, בלי חרטות, ולוודא שלא יתערבו בשום דבר שקשור לחיים הזוגיים של שירה, אבל הוא ביקש, ואני אכבד את זה.
''חשבתי על תוכנית.'' אני אומרת למתאו, הוא מרים את ראשו אליי במבט שואל.
''לרגע שנמצא את שירה. אני יודעת מה לעשות ואיך זה יעבוד.'' אני אומרת לו ומתחילה לספר לו את כל התוכנית.
הייתי כל כך שקועה שאפילו לא שמתי לב שהתחלנו ללכת.
הלכנו והלכנו והלכנו, עד שהגענו לאנשהו.
למכון קעקועים של לוקה.
''למה אנחנו פה?" אני שואלת אותו.
הוא לוקח את היד שלי ומרים אותה, מראה את צלקות השריפה של הסיגריות.
המבט שלי קצת נופל כשאני רואה אותם אבל הוא מרים את הראש שלי כך שאני מסתכלת עליו ''לפני כמה ימים אמרת לי שאלה הצלקות היחידות שאת לא אוהבת.''
זה נכון.
תמיד אהבתי צלקות, מבחינתי זה היה סימן של משהו שהיה ונגמר, שעברת אותו ושרדת אותו.
אבל הצלקות האלה רק הזכירו לי את הזמן הגרוע ביותר, שלא משנה מה עשיתי לא יכולתי להרגיש טוב יותר עם עצמי.
לא הצלחתי להוציא את הרגשות שלי ולהשתלט עליהם אז קברתי אותם בפנים.
כבר הפסקתי לעשן וזה היה יותר פשוט משחשבתי.
אני חושבת שזה קשור לזה שלא משנה כמה עישנתי, תמיד שנאתי כל דבר בזה.
אבל הצלקות עדיין נשארו.
אנחנו נכנסים למכון קעקועים, אני אומרת שלום ללוקה ואז מקבלת מבטי מוות ממתאו, אנחנו נכנסים לחדר שבו היינו כשעשה לי את הקעקוע על היד.
''איזה קעקוע עושים?" אני שואלת אבל הוא לא עונה.
אני מגלגלת עיניים אבל מצחקקת ומתיישבת בכיסא.
הוא מתחיל לחטא את הדברים ולארגן אותם בשביל הקעקוע.
''אתה עומד להסתיר את כל הצלקות?" אני שואלת אותו כי באותה היד גם הצלקות האחרות שלי מהפעמים האחרים שפגעתי בעצמי.
''אני לא מסתיר כלום, מלאך שלי.'' הוא אומר, לוקח לי את היד ומשאיר אותי חסרת מילים ''תגידי לי אם כואב לך טוב?" הוא שואל ואני מהנהנת.
המגע שלא כזה רך ונעים, אני די בטוחה שהסמקתי אבל הוא התרכז בקעקוע כדי ולא ראה, למזלי.
התגעגעתי לתחושות האלה.
לפרפרים בבטן כל פעם שהוא מדבר איתי או עושה משהו קטן ונחמד, לסומק שנוצר לי על הפנים כשהוא נוגע בי, ללב הדופק בזריזות כל פעם שהוא מנשק אותי.
עוד לא שכבנו כי אני רוצה לחכות עד לחתונה, אבל לפעמים, רק לפעמים, אני רוצה לדעת איך זה מרגיש.
איך זה סקס אמיתי עם בן אדם שאת אוהבת, איך זה לתת למישהו את השליטה על העונג של גופך, ולפעמים לקחת את השליטה בעצמך.
הפנים שלי מתלהטות רק מהמחשבה על זה אבל אני שלמה בהחלטה שלי של לחכות.
השתמשו בגוף שלי בעבר, ואני לא רוצה שזה יקרה שוב בטח ובטח לא אם אני הסכמתי.
אם אני אעשה סקס מרצוני זה יהיה כשאני בטוחה שאני רוצה את זה, ושאני רוצה להישאר עם הבן אדם הזה לנצח.
כמובן, יש אנשים שמתגרשים, שהחתונה לא עובדת או הזוגיות, אבל זה אופציה יותר בטוחה בשבילי ואני מעדיפה אותה.
אני שומעת אותו מצחקק ומזיזה את מבטי אליו.
''את חמודה כשאת מסמיקה.'' הוא אומר וממשיך לקעקע אותי.
אני מסמיקה אפילו יותר ונושכת את שפתי ''תסתום.'' אני לוחשת ומסובבת את ראשי לצד השני.
הוא גורם לי להרגיש כמו נערת תיכון שמדברת עם הקראש שלה, זה כזה מוזר.
אני בת 24 ומרגישה כמו ילדה קטנה.
הוא צוחק ואומר ''סיימתי מלאך שלי.''
לפני שאני מספיקה לראות הוא מרים את היד שלי ומנשק את גב כף היד.
תזמורת פרפרים מתפרצת אצלי בבטן ואני לא יכולה שלא לחייך, חיוך גדול ומאוהב.
אני מסתכלת על היד שלי ורואה שלכל עיגול הוא הוסיף כנפיים של מלאך.
כל אחד מהם הוא הצליח לעשות שונה ומיוחד, אבל ביחד הם נראים כמו חבורת מלאכים.
''עדיין לא סיפרת לי למה אתה קורא לי מלאך.'' אני אומרת והוא מנשקת אותי קלות על השפתיים ולוחש ''תצטרכי לגלות את זה לבד.''
הוא מתקרב לנשק אותי שוב אבל לפתע הטלפון שלו מצלצל.
''קאצו.'' הוא מקלל באיטלקית ועונה לשיחה.
''מה?" הוא שואל בעצבים ואני מצחקקת.
הוא מעביר את מבטו אליי אבל הוא מסתכל רק על השפתיים שלי ''אנחנו בדרך.'' הוא אומר ומנתק.
''מה קרה?" אני שואלת
''דיימן אומר שאבא שלך מצא משהו, הוא רוצה שתאשרי.''
מהר מאוד אני מתארגנת, לוקחת את הדברים שלי ואנחנו יוצאים חזרה לאוטו.
היום זה היה היום שלנו, רק של שנינו, ואני שמחה על זה.

הגענו לבית שלי ושל שירה וישר נכנסו לחדר שבו כולם עבדו.
אני מתיישבת ליד המחשב שלי שדיימל העביר אותו לכאן כדי שאני אוכל להיות עם כולם ותוך כדי מסתכלת על מה שאבא שלי מסביר לי במסך שלו.
''מצאתי את הרכב הזה, הוא די דומה לרכב מהמצלמות והצלחתי לעקוב אחריו עד הרכב שאליו החליפו. אני רק צריך שתאשרי זה אותו הרכב ומשם כבר נצליח לעקוב אחריו בקלות.''
אבא שלי מסביר ומראה לי את הרכב שמצא.
אני פותחת את אותו סרטון מהמצלמות אבטחה ומחפשת סממנים שמראים שזה אותו הרכב.
אני מתחילה לאבד תקווה כשאני לא מוצאת שום דבר שיכול בוודאות להגיד שזה אותו אחד עד ש...
''מצאתי.'' אני אומרת ועושה זום אין על נקודה אחת על אחד הגלגלים.
יש שם אבן קטנה שתקועה בין החריצים של הגלגל.
אנחנו נותנים לכל בן אדם בחדר להסתכל וכל אחד מהם מאשר, זה אותה האבן, זה אותו הרכב.

הבנים ואני עכשיו סיימנו לתכנן הכל.
אני סיפרתי להם את התוכנית שלי והתאמנו את זה כך שנצליח לעשות את זה.
הכל מוכן.
אנחנו עומדים להחזיר את שירה.

__________________________________________

וואו, אוקיי אז אחד, אני גאה בעצמי שהצלחתי להוציא שני פרקים ביום.
שתיים, מריחים את הריח של הסוף? 🫢🤧