אהבה שבורה

פרק 52

-בל-

הושטתי את ידי כדי לקחת עוד סיגריה מהחפיסה רק כדי לגלות שהיא ריקה.
לקחתי אותה מהאחוזה לפני שיצאתי חזרה לבית שלי ושל שירה.
אני לא מעשנת, תמיד שנאתי את זה וכל מי שעבר לידי ועישן רציתי להקיא עליו מהריח, אבל זה לא עצר אותי מלקחת את החפיסה שהייתה על השולחן  ליד הספות ולצאת לכאן.
השמש כבר עלתה ואני עדיין לא זזתי מהגג.
אני לא מתחרטת על כלום ממה שקרה אתמול.
אולי רק מה שאמרתי לגבי צ'אד, כי זה לא נכון, אבל אני לא מתחרטת על המכות שלי.
זה באשמתו שהוא השתכר ולא שמר עליה, אבל אני לא יכולה שלא להרגיש שזה אשמתי שלא שמרתי עליה.
למרות שהבטחתי למתאו שאני אפסיק לפגוע בעצמי, זה לא החזיק הרבה זמן.
מאז שלקחתי את החפיסת סיגריות האלה הפכתי את היד שלי למאפרה שלי.
רציתי להרגיש משהו, כאב, את השריפה של הסיגריה על העור שלי, חרטה, אבל כלום.
לא הרגשתי אפילו טיפת רגש.
פשוט כלום.
אם שיחקתי את עצמי חסרת רגשות ואדישה, עכשיו זה כבר לא היה משחק.
אני לא מרגישה פאקינג כלום.
הפגיעה העצמית אמורה לעזור לי לשחרר את הרגשות שכלואים בפנים, אלה שהורסים אותי מבפנים ולהביא אותם לרגשות פיזיים, אבל הבעיה שעכשיו לא הרגשתי כלום.
אתמול כל היום הייתי עסוקה בלנסות למצוא אותה.
מצאתי את הטלפון שלה מרוסק על הרצפה מחוץ לבית ולקחתי אותו כדי לנסות למצוא משהו.
אבל לא הצלחתי כלום.
לא יכולתי לחשוב על כלום.
ועכשיו אני גם לא מרגישה כלום.
אתמול הרגשתי מרוסקת, שבורה, אבודה, בודדה, אבל היום פשוט כלום.
אני פשוט נשארת על הגג של הבית שלי, צופה בזריחה ורק עכשיו מבינה שהייתי על הגג ועישנתי כל הלילה.
מתאו אפילו לא ניסה לעקוב אחרי, והאמת, אני מעדיפה את זה ככה.
אני יודעת שאין לי רגשות עכשיו, ואני לא רוצה לפגוע בו.
זה גם עדיף אם ישאר עם קרלו וינסה להבין משהו כי אני בהחלט לא עומדת לדבר.
אני מעבירה מבט על היד שלי, היא לא נראית טוב בגלל כל הסימנים העגולים של הסיגריות, אבל לא היה לי אכפת.
הדבר היחיד שאכפת לי ממנו זה למצוא את שירה.
אני מקבלת הודעה בטלפון שלי שתוצאות הדי אן איי מהטלפון המרוסק של שירה הגיעו ואני יורדת מהגג והולכת למחשב שלי.
אני נכנסת למחשב ולתוצאות, אני לא מזהה שום דבר מהבן אדם השני חוץ מזה שהשם שלו רוסי.
הדם שלי מתחיל לרתוח ואני מתחילה לבדוק כל מה שאני יכולה.
לפי מה שלמדתי כשעזרתי למתאו זה שרוב הסיכויים שהיפנים והרוסים עובדים יחד.
אני לא יכולה לפגוע ברוסים כשאין לי מושג איפה נמצאת שירה ומה הם יעשו לה, אבל אני בקלות יכולה לפגוע ביפנים.
אני מתלבשת בבגדים שחורים ושמה עליי כל מה שאני צריכה, רובים, סכינים, כדורים, הכל.
אני לא מתכוונת להגיד לאף אחד כי חזרתי לקו מחשבה שלי מגיל 15
במקרה הכי גרוע, אני אמות.

אני מגיעה לאחד המועדונים של היפנים, יורה בשומרים ונכנסת פנימה.
איך שאני נכנסת אני מוציאה את שני הרובים ופשוט יורה, ישר, לצדדים, למעלה ולמטה.
אני לא מסתכלת לשון מקום כשאני יורה ואם כל היריות שנשלחות עליי, שום דבר לא פוגע בי.
'מביך' אני אומרת לעצמי בראש אחרי שאני רואה שלא יותר מחמש דקות וכולם מתים, בלי קרב אפילו.
אני נכנסת יותר פנימה ועולה לקומה השנייה, יורה גם באנשים ששם כשאני לא רואה את מי שחיפשתי.
כל האנשים שהיו במועדון מתים ואני יוצאת משם בלי נזק, עולה לאופנוע, ורוכבת למועדון אחר.
אני מגיעה גם לשם, יורה בכולם, והולכת.
ככה אני עושה לכל המועדונים באזור.
אני נפגעת בקושי, רק כמה שריטות וחתכים אבל אני עדיין חיה וזה לא כאילו לא הייתי עושה את אותו נזק לעצמי אז לפחות הרגתי כמה אנשים בדרך.
אני נכנסת למועדון השביעי שלי להיום והפעם אחרי שאני הורגת את כולם אני מוצאת את המחסן שחיפסתי.
אני יורדת לשם ויורה בכולם חוץ מי באחד, שאותו אני רק מעלפת, ועוד אחד, אחת ליתר דיוק.
אולי למתאו, מיקלה וקרלו יש בעיה לפגוע בנשים בגלל אבא שלהם, המפלצת בת זונה חשוב לציין, אבל לי אין בעיה.
אני לוקחת את אישתו של הקאפו היפני ששתתה כוס יין וצפתה כאשר בנה עינה את אחד החיילים, ומצמידה אותה לקיר.
אני חוסמת לה את אפשרות הנשימה כמעט לגמרי ואז משחררת אותה, היא נופלת על הרצפה ומחזיקה בצווארה.
היא פותחת את פיה כדי להגיד משהו אבל אני מחזיקה חזק בלסתה ומקרבת אותה לגוף המעולף של בנה ''אם את לא רוצה לראות אותו מת מול העיניים שלך תתחילי לדבר.'' אני אומרת וזורקת אותה על הרצפה.
היא הרבה יותר גבוהה ממני, אבל היא שברירית.
היא עושה את עצמה חזקה כדי שאף אחד לא יתעסק איתה, אבל מכה אחת והיא יכולה להישבר.
היא מתחילה לבכות ולהתחנן על הברכיים לרחמים.
אני מגלגלת עיניים ומעלפת גם אותה.
אני לוקחת אותה ואת בנה ושמה אותם על האופנוע, קושרת אות אחד לשני ולאופנוע ונוסעת חזרה לבית שלי ושל שירה.
אני מפילה את שניהם שם והולכת למטבח כדי לקחת כוס מים.
אני רואה את מתאו יושב על הספה, אין לי מושג איך הוא נכנס אבל גם לא אכפת לי.
הוא מסתכל על בנו ואשתו של הקאפו היפני מעולפים וקשורים על הרצפה, הלם מוחלט על פניו.
אני מסיימת את כוס המים ועולה לחדר שלי.
אני סוגרת את הדלת ונכנסת למקלחת, מסתכלת על הגוף שלי ורואה את הפציעות שלי, אפילו שהאדרנלין ירד, אני עדיין לא מרגישה כלום.
אני מתחילה לטפל בפצעים שלי ושומעת את הדלת של החדר שלי נפתחת אבל לא מגיבה.
אני יושבת ערומה על המיטה שלי ושמה זין אחד גדול על אם מישהו רואה אותי.
בעבר הלא רחוק, הפרטיות שלי היה הדבר הכי חשוב שלי מאז שנאנסתי.
שמחי הגנה על כל המכשירים האלקטרוניים שלי ועל כל מצלמת הבטחה אבל עכשיו פשוט לא אכפת לי.
מתאו מתיישב לידי ואומר ''הקאפו היפני שלח לי אימייל.'' הוא מתחיל ''הוא אומר שחייל שלי, פרץ למועדונים שלו, הרג את כולם, וחטף את אשתו ובנו. הוא ביקש הפסקת אש.'' הוא אומר, אני מעלה את מבטי האדיש והקר אליו, בלי מילים שואלת אותו למה הוא מספר לי את זה.
הוא אומר ''הדבר היחיד שאמרתי לו זה שזאת אישתי, ואני החייל שלה.'' חיוך גאה מתפרס על פניו.
בדרך כלל הלב שלי היה מחסיר פעימה, לחיי היו מתלהטות, פרפרים היו מתפשטים בבטני והעיניים שלי היו מתמלאות שמחה ואושר, אבל כלום.
לא הצלחתי להרגיש כלום, ניסיתי לפתוח את פי כדי לדבר, אבל כלום לא יצא.
חיוכו מהר מאוד ירד מפניו והוא השעין את מצחו כנגד המצח שלי.
הוא נאנח עמוק לפני שלחש ''מה אני יכול לעשות? בבקשה, תני לי לעזור לך.''
אני לא עונה לו ורק נושמת עמוק.
אני רואה חפיסת סיגריות בכיס שלו ומושיטה יד כדי לקחת אותה אבל הוא תופס אותה ושולח לי מבט מזהיר.
אני שולחת לו מבט אדיש וקר חזרה ואז לוקחת את הקופסה עם ידי השנייה.
הוא נאנח ומניד את ראשו באכזבה ואז יוצא מהחדר.
אני שומעת את הדלת נתרקת ואז את הרכב שלו נוסע, מבינה שהוא הלך.
אני מסיימת לתפור את הפצעים שלי ונכנסת להתקלח, לפני אני מסתכלת במראה.
אני שומעת את הקולות של הילדים שצחקו עליי, של האנסים שהשתמשו בי, אפילו מחשבות ומילים של אנשים שהתחילו איתי בעבודה במועדון, אבל הקול המרכזי זה הקול של שירה.
שאומרת כמה הגוף שלי יפה, וכמה היא 'לגמרי הייתה מזדיינת איתי אם הייתה בקטע של בנות'.
כמה היא מעלה לי את הביטחון וגורמת לי לאהוב את עצמי.
כשראיין התאבד, ואז גם אמא שלי, התרחקנו קצת.
זה בעיקר היה אשמתי כי אני התנתקתי מכולם אבל גם עליה עברו דברים.
אני זוכרת שברגע שגיליתי מה עבר עליה עזבתי את כל הבעיות שלי בצד ורצתי לעזור לה, באותו זמן הבטחתי לה שאני לעולם לא אתן לשום דבר לקרות לה, שום דבר לפגוע בה שוב, אני לא אתן שיקרה לה כלום.
שמרתי על ההבטחה הזאת.
שמרתי עליה תשע שנים מזוינות.
תשע שנים עד עכשיו.
ונכשלתי.
אני מרגישה את הכישלון הזה זורם בכל גופי, מדגדג אותי בקצות האצבעות וגורם לי צמרמורת.
הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לדמיין מה קורה לה עכשיו, מה הם עושים לה, לדמיין את כל זה ולבכות.
העיניים שלי מורידות דמעות על לחיי, אבל אני לא מרגישה כלום חוץ מזה שהלב שלי כואב.
אני אעשה כל דבר בעולם הזה כדי למצוא אותה.
הדמעות רק ממשיכות לזלוג מעיניי אבל הגוף שלי עדיין לא מרגישה כלום.
הפנים שלי עדיין אדישות וקרות, פשוט עכשיו גם רטובות.
אני לא יודעת מה לעשות, ואני שונאת כל רגע של זה.
אני אמצא אותך.
אני אמצא אותה.
אני פאקינג אמצא אותה.
אני אעשה הכל בשביל זה.

___________________________________________

🖤