אהבה שבורה

פרק 6

-בל-

''את סומכת עליי?''
אני פשוט נשארת שם כמה דקות חושבת מה לענות.
מתאו לא מנסה למהר אותי, הוא רק מסתכל עליי בעיניים האפורות היפות שלו שמשדרות לי שלא משנה מה אני אגיד הוא יהיה בסדר אם זה.
אני סומכת עליו?
הבן אדם היחיד שאי פעם סמכתי עליו היה שירה ולקח לי הרבה זמן. אנחנו מכירות מכיתה ד' ורק בכיתה ו' הסכמתי לעצמי להוריד כמה דמעות לידה.
קשה לי לסמוך על אנשים, במיוחד אחרי הכל.
אני סומכת עליו?
אני לא יודעת.
נתת לו לעזור לך להילחם נגדם.
נכון.
את גם עזרת לו באירוע הזה וסמכת עליו שיעזור לך כשרדפו אחריכם.
נכון.
אני סומכת עליו?
כן. אני סומכת עליו.
''כן.'' אני לוחשת, כמעט לא שומעים.
הוא מחייך חיוך עדין.
אני מתחילה לאט להוריד את החולצה והוא רק מסתכל לי בעיניים אבל כשהוא מוריד אותם הן נפערות ואז הוא מסובב קצת את הראש ועוצם את העיניים בכאב. כאילו הוא מבין את הכאב שלי.
אף אחד לא יכול להבין את הכאב שלי.
אני עוצמת גם את העיניים ומסתכלת הצידה. מסרבת לראות עוד עיניים שמרחמות עליי, שישאלו אותי עכשיו כל דקה ביום אם אני בסדר ואם אני צריכה עזרה, אם אני בטוחה ואם אני צריכה מישהו.
זה למה מגיל שש עשרה החלטתי להתאפס על עצמי ונהייתי מי שאני היום.
אני יודעת בדיוק מה הוא רואה וכואב לי.
כואב לי רק המחשבות שלו.

-מתאו-

צלקות.
כל מה שאני רואה זה את הקעקועים, הכאב שהיא עברה, הצלקות והחתכים.
זה לא הגיע לה, ואני מרגיש את הדם שלי רותח.
אני רוצה לגרום למי שאחראי לזה לסבול.
אני לא יודע למה אני ככה.
בהתחלה היא סיקרנה אותי, רציתי לדעת למה היא ככה, אחר כך נהייתי אובססיבי.
שנאתי את העובדה שהרגשתי שהשליטה נלקחת ממני אבל באותו הזמן, אהבתי את זה שהיא הייתה זאת שלקחה אותה.
הייתי אובססיבי להרגשה הזאת, ורק רציתי עוד.
עכשיו כשהיא פה, איתי, חשופה ומראה לי את הכאב שעברה, אני רוצה להגן עליה.
אני יודע טוב מאוד שהיא יודעת להגן על עצמה, אבל אני לא רוצה יותר שהיא תסתדר לבד.
זה נראה כאילו הסתדרה לבד כל חיה, ואני לא רוצה יותר.
אני תופס חזק בשוליים של הכיור ומנסה להרגיע את עצמי כדי שלא תראה את העצבים שלי, אבל גם שלא תראה

''אבא לא!''
''אבא תעזוב אותה!''
''תן לה ללכת!''
''תשתקו!! זה מגיע לה! ותיכף כל אחת מהמשפחה שלנו תקבל את זה!''
הוא שוב חזר שיכור הביתה. הוא שוב יצא מהבית עם מכנסי ג'ינס וחגורה איתם. הוא שוב חשב מחשבות רעות.
אבא שונא בנות. אבא אומר שלבנות מגיע שייתחסו כמו לזבל. אבא אומר שהדבר היחיד שהן טובות זה להביא בנים לעולם ולספק את הבעל שלה, שום דבר אחר.
כל פעם שאבא חוזר שיכור הביתה אמא אומרת לנו להתחבא ולי היא אומרת לשמור על מיקלה בן החמש ועל קרלו בן השלוש אבל הפעם לא הספקנו להגיע ואבא הגיע מוקדם.
הוא התחיל להכות את אמא ולהוריד לה את הבגדים מולנו.
''ככה אתם צריכים לעשות לכל אישה שאתם רואים! לא מגיע להן לחיות! יש לכם מזל שאתם בנים!'' אבא צועק.
אני לא אוהב שאבא צועק אבל אני לא יכול להגיב כי אז אבא צועק עליי ומרביץ לי בזמן שאני מנסה לשמור על שקט כדי לא לעצבן אותו יותר.
אמא מתחילה לבכות ולהתחנן לו שייתן לנו ללכת לחדרים אבל אבא רק כועס עליה יותר ואז הוא...