אהבה שבורה

פרק 28

***כמה דקות לפני התאונה***

-בל-

כשהם התחילו לירות במתאו אחד מהם בטעות שחרר את החגורה שלי, הידיים שלי עדיין היו קשורות אבל עכשיו היה לי יותר נוח לנסות לשחרר אותן עם הסכין הקטן שהיה בשרוול שלי.
הוא קצת שרט לי את היד אבל הייתי חייבת להתנהג כאילו הכל נורמלי.
לאחר כמה דקות של מאמצים הצלחתי לשחרר את הידיים שלי, לקחתי את הסכין הגדולה יותר מהכיס האחורי במכנסיים שלי שהאמת, הופתעתי שהוא עדיין שם והם לא שמו לב אליו ולקחו אותו, דקרתי את מי שהיה לידי בצוואר והוא ניסה להסתובב ולהילחם איתי אבל לא הספיק לפני שחתכתי לו את כל הפנים והוא נפל על הרצפה, מנסה להיות בשקט ולא לצרוח.
לקחתי את האקדח שהיה בחגורה שלו ויריתי בכתף ובברכיים של כל מי שנשאר לפני שהם הספיקו לשים לב מה קורה כך שהם לא תקפו אותי.
לפני שפגעתי בנהג לקחתי את ההגה ורק אז יריתי בו אבל הוא לא הרפה את ידיו מההגה ובכך הפך את כל הוואן.
מהר מאוד עצמתי עיניים, שמתי את ידיי מעל הראש כדי להגן עליו והתקופפתי.
אני חושבת שנפגעתי רק קצת ביד אבל גם הצלחתי להשתמש ברוסים ככרית אז עכשיו כולם מתים חוץ ממני.
ברגע הזה אני רק מודה לשירה, שמכיתה ד' כשאני הייתי הילדה השקטה, היא חפרה לי בראש ללא הפסקה וכך גם אני למדתי לחפור לאנשים.
אני אקנה לה שוקולד אחר כך.
יצאתי מהוואן וראיתי את מתאו על הכביש, מעל האופנוע שלו, הלכתי אליו הכי מהר שיכולתי ומשכתי אותו רחוק משם למקרה שהוואן יתפוצץ.
הוא עדיין לא התעורר אז סחבתי אותו מעל הכתף שלי כדי שיהיה לי יותר קל ונוכל להתרחק משם כמה שיותר מהר.
מסתבר שלא התרחקנו הרבה והגענו לבקתה שאני שהיתי בה בימים האחרונים.
פתחתי את הדלת בבעיטה, כי לא היה לי זמן לחפש את המפתח, אז היא קצת נשברה אבל גם לא כל כך אכפת לי עכשיו.
הנחתי את מתאו על הספה הקטנה בסלון וחיפשתי את הערכת עזרה ראשונה שהייתה בסלון וגם את הטלפון שלי שהרוסים השאירו פה.
יש לי זיכרון טוב מה שאומר שיכולתי לזכור כל מספר בעל פה אז התקשרתי למיקלה והוא ענה בצלצול הראשון
''מתחשק לך להציל את אח שלך ואת גיסתך לעתיד?''
''מיקום עכשיו!'' הוא ישר צועק ואני יכולה לשמוע צליל של מפתחות
''הפעם אני לא אבקש ממך להגיד בבקשה אבל אתה חייב לי שוקולד.'' אני אומרת, מנתקת ושולחת לו את המיקום.
אני מוציאה מהערכה חומר שאמור לעורר אותו ותוך כדי מסדרת דברים כדי לתפור אותו איפה שצריך.
מתאו מתעורר מהחומר וישר נבהל ומנסה להתרומם אבל אני דוחפת אותו חזרה למטה תוך כדי שאני מחטה את השיפשוף ברגל שלו.
הוא נבהל מההרגשה של האלכוהול השורף על העור שלו אז הוא מהר תפס את הירך שלי, הבעיה שהמכנסיים שלי נקראו אז היא הייתה חשופה והוא תפס חזק אז זה כנראה ישאיר לי סימן, למרות שזה לא כזה מפריע לי כי הוא צריך להחזיק משהו אז שיחזיק מה שהוא יכול.
''היד שלך מדממת.'' הוא אומר בקול חלש ועדין, מלא בדאגה
אני מסתכלת על היד שלי ורואה שהתפרים שלי מהחתכים שעשיתי לעצמי נפתחו, כנראה שלא הרגשתי את זה עד עכשיו בגלל האדרנלין.
''זה בסדר. אני אטפל בזה אחר כך.'' אני אומרת ושמה עוד אלכוהול על הפצע שלו, הוא תופס חזק ברגל שלי ולא משחרר עד שהשריפה עוברת.
אני מתחילה לתפור את כל הפציעות שלו ובכל הזמן הזה הוא לא עוזב את הירך שלי.
אף אחד לא אומר כלום ולאט לאט קצב פעימות הלב שלי נרגע ואני מתחילה יותר להרגיש את הפצעים שלי, אני מרגישה ביד ימין כמה שיפשופים, ברגל כמה שיפשופים אבל ביד שמאל את כל החתכים שלי אני מרגישה מחדש.
אני נושכת את השפה שלי עד זוב דם כדי לא להוציא שום קול כאב אבל לפני שיורד לי דם מתאו עוזב את הרגל שלי, מרים את היד שלו לשפה שלי ומשחרר אותה מהתפיסה של השיניים שלי.
במקום הוא שם את האגודל שלו במקום שנשכתי את עצמי ואומר בלחש ''אל תפצעי את עצמך. תפצעי אותי. אני לא יכול לראות אותך פוצעת את עצמך.'' אני לא מגיבה במילים אבל הלב שלי מפספס פעימה, אני מרגישה את הפנים שלי מתחממות וגל של פרפרים מסתובבים לי בכל הבטן.
אני לא מתווכחת ונושכת את האגודל שלו, מידי פעם אני מגניבה מבטים לפנים שלו ובכל פעם מחדש זה לא נראה שמזיז לו כלום, לא נראה שכואב לו כלום, הוא פשוט מסתכל עליי ולא על שום דבר אחר.
אני מסיימת לתפור אותו ומכינה דברים כדי לתפור את עצמי מחדש.
הפעם הראשונה שהוא הסיט את מבטו מהפנים שלי הייתה כדי להסתכל על היד שלי, הפנים שלו היו מלאות בדאגה.
''זה לא מהתאונה.'' הוא אומר ואני מנידה בראשי.
אני מחטה את פצעי ובאה לנשוך את השפה שלי עוד פעם אבל הוא מהר מאוד מחזיר את האגודל שלו לאותו מקום ואני נושכת אותו נשיכה שבטוח תשאיר סימן לכמה ימים.
אני מתחילה לתפור את היד שלי ולזה כבר התרגלתי אז אני לא צריכה לנשוך כלום, הוא מבין מוריד את היד חזרה לירך שלי.
''אתה אידיוט אתה יודע?'' אני מתחילה להגיד תוך כדי שאני תופרת ''אני פגעתי בך, אני יודעת שהמכתב הזה פגע בך באיזה שהיא צורה, ואתה עדיין כאן, אתה עדיין רדפת אחרי מכונית נוסעת שיורה עליך כדורים בלי סוף, עדיין חיפשת אחרי אפילו שאמרתי לך שאני אחזור, ואתה עדיין נותן לי לפגוע בך כדי שלא יכאב לי. למה?'' אני שואלת לבסוף.
הוא שותק קצת לפני שעונה ''אני אעשה הכל מחדש כמה פעמים שאצטרך אם זה אומר שנוכל להיות יחד.''
רק מהמשפט הזה הלב שלי פספס כמה פעימות, הפנים שלי נהיו אדומות כל כך ואני חייכתי חיוך שאף פעם לא יצא לי.
אני כל כך התרגשתי מהמשפט הזה ואפילו להגיב לא יכולתי.
אחרי שסיימתי לתפור וחבשתי את שנינו שמענו כמה אופנועים מבחוץ.
מתאו ניסה להתרומם ולקחת את האקדח שלו אבל מהר מאוד דחפתי אותו ולקחתי את האקדח בעצמי.
הוא פצוע יותר ממני, אין סיכוי שאני נותנת לו להיכנס לעוד קרבות.
אני יוצאת החוצה ומחזיקה את האקדח קרוב לחזה, רק כשאני מזהה את השיער המתולתל של שירה אני מבינה שזה היא, קרלו ומיקלה אז אני מורידה את האקדח והולכת לכיוון שלהם.
''שמעתי שאת גיסתי.'' קרלו אומר ומתקרב אליי לתת לי חיבוק
מי ידע שהצלחתי להתגעגע גם אליו, ילד אידיוט.
''גיסתך לעתיד קרלי. אל תקדים את המאוחר.'' אני מחזירה והוא נכנס הביתה יחד עם מיקלה שלא תורח להגיד לי משהו חוץ מ'שלום' אחד מסכן.
שירה מורידה את הקסדה שלה ובאה לקפוץ עליי אבל אני מתרחקת לאחור לפני שהיא מצליחה והיא מועדת קצת.
''למה את מתרחקת?'' היא שואלת בטון פגוע מזויף
''כי כרגע כמעט נחטפתי, התהפכתי בתוך מכונית, סחבתי את מתאו על הגב והייתי צריכה לתפור את עצמי עוד פעם. תגידי תודה בכלל שאני נותנת לך לגעת בי.'' אני אומרת לה את זה ככה כי היא יודעת שאני שונאת שאנשים נוגעים בי, היא גם היחידה שעושה לי דווקא ומחבקת אותי בכל זאת אבל היא גם היחידה שלא חוטפת על זה.
החברות שלנו בנויה על בעיקר להציק אחת לשנייה אבל גם לדעת מתי הגבול וגם תמיד להיות שם אחת בשביל השנייה.
היא לא משחררת לכמה דקות ברציפות ואני דוחפת אותה ממני בכוח ונכנסת חזרה לבקתה.
היא באה אחרי כשהיא מחזיקה לי את היד ואני יודעת שאם היא עדיין לא עזבה אותי עד עכשיו אז היא אומרת לי בלי מילים שהיא באמת פחדה עליי, אני לוחצת את היד שלה קצת כדי להרגיע אותה והיא לוחצת חזרה.
אנחנו מדברות בלי מילים וזה מה שטוב בחברות שלנו, אנחנו תמיד מבינות אחת את השנייה, לא משנה מה.
אני נזכרת באלה שאולי הדאגתי אותה אם ההודעה וממהרת להוציא את הטלפון ולכתוב לה הודעה שתרגיע אותה.

אני: הם מצאו אותי🙄, תודה על העזרה לילי😘 ניפגש בקרוב❣️15:49

אני רק מקווה שהיא לא לחוצה שקרה משהו אז אני מוסיפה את הסמיילים.
בדרך כלל ההודעות שלי הכי יבשות, אלא אם אני מדברת עם אלה.
היא עדיין ילדה.
מתאו בינתיים התרומם מהספה והוא עדכן אותם בכל מה שקרה מה הרגע שהגיע, מסתבר, לבקתה שביער עד עכשיו.
אנחנו יוצאים החוצה כשמתאו קצת צולע ומיקלה וקרלו תומכים בו משני הצדדים.
''אני מאוד מקווה שהבאתם גם רכב נורמלי ושמתאו לא יצטרך לנהוג על אופנוע עכשיו.'' אני אומרת ובדיוק אז מגיע ג'יפ גדול, כשהחלון יורד אני רואה שזה דמיאן והוא יורד כדי לעזור לנו לעלות.
מתאו, שירה ואני עלינו על הג'יפ ומיקלה וקרלו יחזרו באופנועים.
אני ישבתי באמצע ומתאו ושירה לידי, שירה עדיין לא עזבה לי את היד אז אני כבר מתחילה לחשוב שקרה משהו
אני מסתכלת עליה ושואלת אותה בלי מילים, רק תנועות ראש מכיוון שמתאו מבין עברית 'קרה משהו?'
'אחר כך' היא מחזירה לי, אני מהנהנת והיא חוזרת להסתכל מבעד לחלון.
בשלושת הימים האחרונים אני לא ישנתי בכלל, אפילו לא לשעתיים, שלוש, ואז התעוררתי מסיוט, לכן ברגע שהשענתי את הראש שלי על היד של מתאו כמעט נרדמתי אבל הוא הרים את היד שלו ונתן לראש שלי ליפול על הברכיים שלו, הוא השעין את ידו על הכתף שלי וליטף לי בעדינות את הלחי תוך כדי שהסתכל לי בעיניים.
אני הסתכלתי עליו ולאט לאט העיניים שלי נעצמו ושקעתי בשינה טובה מזה זמן ארוך.

___________________________________________

פתחתי עמוד אינסטגרם, שם אעדכן על פרקים חדשים שעומדים לצאת, ואעלה כל מיני דברים שקשורים לספר הזה עכשיו ובעתיד לספרים אחרים
בנוסף יש לי גם עמוד טיקטוק ששם אפרסם את הספר הזה ועוד ספרים אחרים שקראתי ואני ממליצה עליהם, מוזמנים לעקוב או להעלות המלצה משלכם על הספר ולתייג אותי.

אינסטגרם - https://www.instagram.com/alei10101_stories?igsh=MXJqNTJ3NjJ4azl3OA==

או אם הקישור לא מצליח - Alei10101_stories

טיקטוק - https://www.tiktok.com/@a_li10101?_t=8mQuD5PLBx3&_r=1

אם הקישור לא מצליח - A-li📚📚📚

כמובן שום דבר לא חובה, זה פשוט יעזור לי לפרסם את הספר

אם נהנתן אשמח שלא תשכחו לשים כוכב, בדרך כלל אני לא אבקש אבל אני משקיעה הרבה על הספר, הסדרה הזאת והסדרה שתבוא אחר כך שמתקשרת לסדרה הזאת
יש לי תוכניות רבות לעתיד ואשמח לקצת תמיכה מכם ❤️

🖤