אהבה שבורה

פרק 37

**לפני עשר שנים**

-בל-

כרגע סיימתי בית ספר, אני בדרך הביתה והחלטתי לעצור בסופר כדי לקנות לראיין משהו לשתות.
הגעתי הביתה והכל היה שקט אז אני חושבת שהוא עדיין בבית ספר.
אני מכינה לנו אוכל כדי שאבא לא יצטרך להתאמץ ואני אוכל לאכול בשעה שיש לי.
הכנתי פסטה עם פרמז'ן בשבילו רוטב עגבניות בשבילי ושמתי על צלחת כדי להביא לו לחדר.
אני לוקחת את הצלחת בשתי ידיים ופותחת את הדלת, בדרך כלל הייתי דופקת קודם אבל אין לי ידיים עכשיו, גם לפתוח את הדלת עשיתי עם המרפק.
אני נכנסת ורואה אותו, יושב על הכיסא של המחשב עם... שקית?
אני מנסה להסתכל יותר קרוב מה זה והוא לא שומע אותי כי הוא באוזניות.
ברגע שאני מזהה מה זה אני מפילה את הצלחת על הרצפה, הוא סוף סוף מסתובב ופוער את עיניו כשהוא רואה שתפסתי אותו.
חתיכות מהצלחת נכנסו לי לרגליים אבל לא אכפת לי.
''ראיין, נכון זה לא... זה?" אני שואלת אותו בשקט, דמעות בעיניי אבל אני לא נותנת להן לרדת.
''זה רק טיקטק מרוסק בלי, זה חברים שלי נתנו לי.'' הוא אומר ומתקרב אליי לאט
''אני לא סתומה ראיין! אני יודעת בדיוק מה זה.'' אני אומרת והוא מוריד את מבטו לרצפה.
''למה? זה יכול לגרום לך נזק רציני. למה?" אני שואלת אותו בשקט
''זה סתם. אמרתי לך, חברים שלי הביאו לי.'' הוא אומר אבל אני יודעת שהוא משקר
''ראיין אני לא עיוורת. אני רואה מה קורה בינך לבין אמא.'' אני אומרת בשקט כי זה נושא רגיש.
אמא שנאה את ראיין מאז שהוא נולד מכיוון שהוא נולד ביום הולדת שלה, אבל זה לא הסיבה העיקרית שהיא שונאת אותו.
אמא תמיד אוהבת להיות במרכז ולקבל את כל הצומת לב והעיניים עליה.
אבל גם היא תמיד צריכה לדאוג שהילדים שלה יהיו מושלמים כדי שיחשיבו את זה כך שהיא עושה עבודה טובה.
כשראיין היה בכיתה ד' הוא רב והלך מכות עם הרבה ילדים, באותה תקופה גילו לו גם בעיות עצבים.
מאז אמא ויתרה עליו והתעלמה ממנו לחלוטין.
היא לא הכינה לו אוכל, היא לא שאלה אותו איך היה היום שלו, העובדה שאני הייתי המועדפת עליה לא הייתה מוסתרת.
אבל לפעמים היה עדיף שהיא תתעלם גם ממני כי להיות המועדפת של אמא שלי זה אומר שאם אני מקבלת ציון מתחת ל95 בכל מקצוע שהוא אני צריכה להיענש.
הלוח זמנים שהיא נתנה לי היה לא נורמלי.
אחרי שאני חוזרת מבית הספר יש לי שעה פנויה שזה כולל אוכל, להתקלח אם אני רוצה או כל דבר שהוא, אחרי השעה הזאת אני צריכה ללמוד ארבע שעות רצוף, אחר כך הפסקה של אוכל, אחר כך עוד שלוש שעות למידה ואז מקלחת ולישון.
אין לי זמן לכלום וזה רק כדי שאמא תוכל להתגאות ב'ציונים המושלמים שאני עוזרת לילדה שלי להוציא'.
''אני מצטער בלי.'' הוא אומר בלחש ''אני לא יודע מה לעשות.''
אני כמעט בוכה, אבל אמא שונאת לראות דמעות והיא אמורה להיות בבית עוד מעט.
''תן לי לעזור לך. תפסיק בבקשה. תן לי לעזור לך.'' אני אומרת לו והוא מרים את מבטו ומסתכל עליי
''איך את יכולה לעזור לי?" הוא שואל אותי, מבטו מיואש וזה נראה כאילו הוא כבר מוכן לעשות הכל.
''בוא נגלה יחד. אל תוותר, בבקשה.'' אני מבקשת ממנו עוד פעם.
אף פעם לא התחננתי למישהו או למשהו וגם לא תכננתי להתחיל בקרוב, אבל אם זה אומר שהוא יתן לי לעזור לו אני גם ארד על הברכיים.
בניגוד לאחים אחרים אני וראיין היינו מאוד קרובים, הוא תמיד ניסה להסתיר ממני כמה שיותר מה שקורה עם אמא שלנו אבל זה לא תמיד עובד לו, לעומת זאת אני לא ניסיתי להסתיר מה שאמא שלנו גורמת לי לעשות והוא יודע על הכל, חוץ מדבר אחד, דבר שנשבעתי לאמא לא לספר לעולם אחרת היא רק תעשה יותר נזק.
אני וראיין מסתכלים אחד לשנייה בעיניים, אחרי כמה דקות הוא מהנהן ואז מוריד את מבטו לרגליים שלי.
אני עדיין לא זזתי מהמקום ודם התחיל לזלוג מהחתכים שלי.
''בואי, אני אעזור לך.'' הוא אומר ומרים אותי בצורת שק קמח.
הוא מוביל אותי לאמבטיה ועוזר לי לנקות את החתכים לשתוף אותם.
אני אפילו לא מרגישה את הכאב כי אני רק שמחה שהוא נותן לי לעזור לו, שיש לי עוד סיכוי להשאיר את אח שלי בחיים.
לפעמים אנחנו לא בטוחים מי הגדול יותר.
הוא גדול ממני בשנה אבל אני זאת שתמיד דואגת שיהיה לו אוכל, או אם הוא צריך עזרה בשיעורים.
מצד שני הוא תמיד דואג שאני מרגישה טוב, תמיד גם אם אני חולה אמא אומרת לקחת כדור וללכת לבית ספר ואז בבית הספר ראיין דואג לי שאני מרגישה טוב ושואל אם אני צריכה ללכת הביתה.