אהבה שבורה

פרק 43

האמת שאין לי מושג למה ציירתי את זה, סתם רציתי וגם לדעתי זה לא יצא משהו אבל אני אעלה את זה בכל זאת.
רפרנס מפינטרסט:
https://pin.it/7LTHBt1jT
🖤
___________________________________________

-בל-

לבשתי שמלה שחורה, עקבים שחורים ודקים בזמן שמתאו לבש חליפה שחורה.
הוא הלביש לי גומי על הרגל והביא לי אקדח שאני אוכל לשים שם.
יצאנו למכונית והתחלנו לנסוע.
''אף אחד לא מכיר אותנו שם אבל זה לא אומר שאפשר להתפרע.'' הוא מתחיל להסביר לי על התוכנית ''אני יודע רוסית בסיסית אז את תצטרכי לדבר יותר. אני כבר יודע שאת יודעת לשקר טוב אבל עכשיו אנחנו בשטח האויב, אם תופסים אותנו, אין לנו דרך לצאת.''
הוא מתחיל להסביר לי דברים שאני כבר יודעת.
אני רואה שהוא מאוד לחוץ והאמת, בצדק.
הוא ממשיך לדבר כל הנסיעה, בעיקר לעצמו, אני כבר הפסקתי להקשיב כי הוא חוזר בפעם העשירית על מה שעבדנו עליו ביחד במשרד.
''מתאו.'' אני אומרת ושמה את היד שלי על הברך שלו.
הוא מסתכל אליי ואני יכולה לראות את הלחץ בעיניו.
בעיניים האפורות שלו מתחוללת סערה וקל מאוד לראות אותה.
''אתה חייב להירגע. תיקח נשימה. הכל יהיה בסדר.'' אני אומרת לו, הטון שלי רגוע ושקט כדי לנסות להרגיע אותו.
הוא מהנהן כאילו מבין מה אני מנסה לעשות והוא מתחיל לקחת נשימות.
אני שמה לב שזה מצליח להרגיע אותו קצת ואני באה להזיז את היד שלי מהרגל שלו אבל אז הוא שם את היד שלו על שלי.
הוא מרים את כף היד שלי לפיו ונותן לי נשיקה קטנה על גב היד.
''קרלו מעצבן אבל הוא צודק.'' הוא אומר לאחר כמה דקות של שקט.
אני שמה לב שהוא כבר הרבה יותר רגוע אבל הוא עדיין לא משחרר את היד שלי.
הוא מסתכל עליי ואני מסתכלת עליו, הסערה בעיניו נרגעה והוא מסתכל עליי מבט מלא אהבה.
לא חשבתי שאני אזכה לראות את המבט הזה ממישהו.
''אני לא יודע מה היינו עושים בלעדייך.'' הוא מסיים את המשפט ואני מרגישה את הלחיים שלי מתלהטות.
הוא הבן אדם היחיד שיכול לגרום להגנות שלי לרדת במשפט אחד.
לידו אני לא מרגישה כאילו אני חייבת להיות אחראית על הכל, כאילו אני חייבת להיות בכוננות.
לידו אני מרגישה משוחררת הרבה יותר.
''תסתום.'' אני ממלמלת במבוכה והוא צוחק.
הוא מנשק את היד שלי עוד פעם ואני מסתכלת מהחלון כדי לא להסתכל לו בעיניים.
אני ממש מתנהגת כמו ילדה קטנה, אני לא בטוחה אם אני אוהבת את זה או שונאת את זה.

הגענו לאזור של האירוע לאחר שעה וחצי.
''מעכשיו, אסור לדבר משהו שהוא לא רוסית.'' מתאו קובע.
לפני שהוא מספיק לצאת מהאוטו אני מלפפת את העניבה שלו סביב ידי ומושכת אותו אליי.
אני מנשקת את פיו חזק, גורמת לו לנשק אותי חזרה ולשים את ידיו על עורפי.
אני נושכת את שפתו וממלמלץ אל נגד פיו "אני לא אחת מהחיילים שלך." לפני שאני ממשיכה לנשק אותו.
רק לאחר כמה דקות אני משחררת את העניבה שלו ומתרחקת ממנו.
הוא שולח לי חיוך אחרון לפני שיוצא מהדלת ופניו הופכות לקרות, קשוחות ומאיימות. הוא מגיע לצד שלי ופותח את הדלת, מושיט לי יד כדי לצאת.
אנחנו עומדים בתור כניסה עד שמגיע הזמן שלנו.
הוא מוציא מהכיס בחליפה שלו את ההזמנות, שאני יכולה לנחש שדיימן השיג לנו, ונותן אותו לשומר.
השומר סורק אותנו בעיניו כאילו לא מאמין לנו אבל אנחנו שנינו נשארים רגועים.
לפני שנכנסים לאירוע עצמו, יש מסדרון.
במסדרון רואים את כל הנשים והגברים שמים מסכות.
זאת מסיבת מסכות?
להפתעתי מתאו מוציא מהכיס שלו מסכות בשביל שנינו ואז אני מבינה.
''היה צריך שהשומר יראה את הפנים שלנו לפני שנשים את המסכות?" אני שואלת אותו ברוסית ומקווה שיבין.
הוא מבין ומהנהן.
אנחנו נכנסים ודבר ראשון סורקים את האזור.
אני רואה שליד הבר מדברות הרבה בנות אז אני עוזבת את מתאו והולכת לכיוון שלהן.
מתאו הולך לכיוון אחר ואנחנו נותנים אחד לשני מבט אחרון לפני שמתרחקים, כל אחד לכיוון אחר.
אני ניגשת לבנות ומתחילה להתחבר איתן.
אף פעם לא הייתי טיפוס של אנשים, אם זה אומר להתחבר איתם או להתקרב אליהם בקלות, אבל אני יודעת שכמה שאני לא אוהבת את זה, זה מה שאני צריכה לעשות עכשיו ולהפתעתי, זה עובד לי.
הבנות ואני מדברות ברוסית והתחלנו לרכל ביחד על אנשים, מה שנותן לי את האפשרות לסרוק כל אחד מהן.
קשה לראות אם אני מזהה פה אנשים אבל אני יודעת שהדבר הראשון זה לראות את הקעקוע.
''רגע אז תגידו,'' אני מתחילה לשאול אותן ''מה זה הקעקוע הזה שיש לכולם פה?" אני שואלת ומנסה להראות כאילו אני קצת שיכורה אחרי השמפניה שאחת מהן נתנה לי.
לא באמת שתיתי את זה כי אחד, אני לא הכי אוהבת שמפניה. ושתיים, אני לא יכולה לדעת מה יש בזה ואני לא רוצה לקחת סיכון.
''מה הקעקוע של המספרים?" אחת מהן שואלת ואני מהנהנת.
היא נראית שיכורה בעצמה אז היא יכולה לעזור לי.
היא מזיזה את היד שלה באוויר כאילו מנפנפת את זה ואז אומרת ''אל תתחילי בכלל, זה הכל איזה אובססיבה של הבנים.'' ואז אחת אחרת קוטעת אותה ''עניינים של המאפיה.'' היא אומרת ואז מצחקקת והבנות מצטרפות אליה.
אני מצחקקת גם ותוך כדי מסתכלת על האנשים שעוברים.
852903.
אני חוזרת לעצמי בראש את המספר כל הזמן למקרה שאני אראה אותו.
אני שמה לב למישהו, כולם מסתכלים עליו ועל מי שלידו בהערצה.
''מי זה?" אני שואלת את מי שנמצאת לידי והיא ישר נמתחת.
''זה הקאפו.'' היא לוחשת ואני מהנהנת.
הוא מתקרב אלינו ואני הולכת לשירותים, בדרך אני רואה את מתאו ושואלת אותו כאילו אנחנו לא מכירים ''סליחה אדוני, אתה יודע איפה השירותים?"
הוא מהנהן ומצביע לאיפה שאני יודעת כבר שהשירותים נמצאים.
אני מודה לו והולכת לשם.
לאחר כמה דקות הוא מגיע ואני בדיוק עושה כאילו אני שותפת ידיים ובאה לצאת.
כשאני עוברת לידו בדרך החוצה אני לוחשת לו ''צריך למצוא את המספר של הקאפו.'' ויוצאת.
יש לי הרגשה שהאיש הזה שראיתי מקודם, הקאפו, קשור לזה.
בכל זאת, אמא של מתאו הייתה אישתו של הקאפו ולפי מה שבדקתי לקאפו הרוסי אין אישה אז אולי זה קשור.
אני חוזרת לאזור של הבנות ומבקשת קוקטייל מהברמן.
אני שמה לב לכל צעד שהוא עושה כדי לוודא שהוא לא מכניס לי שום דבר למשקה ולפתע אני מרגישה יד גדול על הגב התחתון שלי.
אני נבהלת ומסתובבת ואז רואה מי זה.
הקאפו הרוסי.
אני מסתכלת על הבנות האחרות בזוית העין שלי ורואה שהן מורידות את ראשן קצת לאות כבוד.
אני עושה כמוהן והוא מצחקק.
''אישה יפה כמוך לא צריכה להשתכבות בשבילי.''
רק לפי הקול שלו אפשר לדעת שהוא בן שישים פלוס והמחשבה שהוא נוגע בי מגעילה אותי אבל אין לי שום דבר לעשות כנגד זה.
''תודה רבה על המחמאה קאפו. גם אתה גבר נאה מאוד.'' אני מחמיאה לו חזרה כנהוג ומתאפקת לא להקיא מבפנים.
''תודה לך עלמתי.'' הוא מודה בחזרה ומסמן לבר להביא לי משהו.
היד שלו עדיין על הגב התחתון שלי והוא קצת מזיז אותה למטה אבל לא יותר מידי.
''האם תרצי לעזור לי במשהו?" הוא שואל אותי.
הקול שלו הפך להיות נמוך יותר ואני ישר מבינה למה הוא מתכוון.
מצד אחד, אני נגעלת מהמחשבה של להתקרב אליו. מצד שני, זה הזדמנות טובה לראות האם יש לו את הקעקוע.
האם אני באמת עומדת לעשות את זה בשביל קעקוע מטומטם?
פאק כן.
''בשמחה. תוביל את הדרך.'' אני אומרת בחיוך והוא מגחך בניצחון והולך איתי לכיוון המדרגות.
אני יכולה לנחש לאן המדרגות האלה מובילות ואני כל כך רוצה להקיא.
אנחנו מגיעים לחדר והוא מכניס אותי קודם.
הוא נועל את הדלת ואני בולעת קצת מהגוש בגרוני.
''תפשיטי אותי.'' הוא מצווה ואני רוצה לתת לו כאפה.
אני לוקחת נשימה עמוקה ועושה מה שהוא מבקש כי אני אמורה להיות הילדה הקטנה והצייתנית.
''לפני שמתחילים.'' אני אומרת, מנסה למצוא תירוץ להעביר את הזמן '' אשמח שתספר לי קצת עליך. על הקעקועים שלך לדוגמה.'' אני אומרת והוא מגחך שוב אבל מהנהן.
הוא מתחיל לספר לי על הקעקועים שלו ואני כמעט נרדמת, עד שהוא מסתובב ונותן לי להסתכל על הקעקוע שעל קו התחתונים שלו, ממש מעל הישבן.
''הקעקוע הזה הוא מיוחד של המאפיה הרוסית.'' הוא מתחיל להסביר ואני רואה את הראשי תיבות והמספרים.
''אלה ראשי תיבות של סכין מיוחדת.'' הוא אומר ואני מסתכלת.
''מה המספרים אומרים?" אני שואלת ומחכה שהוא יגיד לי את המספרים כי אין סיכוי שאני עומדת להסתכל לו על התחת.
''לכל סכין יש מספרים מיוחדים משלה.'' הוא מסביר.
''איזה מספרים יש לך?" אני שואלת והוא מצחקק עוד פעם.
''תסתכלי בעצמך.'' הוא אומר בקול נמוך.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומחזיקה את האוויר בפנים.
המספרים שיש לו הם... 8... 5... 2... 9... 0...
בבקשה שהמספר האחרון יהיה שלוש ונסיים עם זה
אני מסתכלת על המספר האחרון ורואה .. 8.
זה לא שלוש.
כל זה היה לחינם?
אני לא עומדת לשכב איתו עכשיו, אין סיכוי.
''האם תועיל לסלוח לי קאפו, ולתת לי ללכת לשירותים ואז לחזור אליך?" אני שואלת, מנסה לברוח מפה כמה שיותר מהר.
הוא מסתובב ומרים את המבט שלו אליי.
''בדרך כלל אני לא מאשר דבר שכזה, אבל רק בגלל שאת שווה, אני אתן לך.'' הוא אומר ואני מחייכת חיוך קטן לתודה.
''תודה רבה קאפו.'' אני אומרת ויוצאת מהחדר במהירות.
אני לא שמה לב ונתקלת במישהו.
הוא החזיק כוס שמפניה ביד ורק עכשיו אני רואה שזה מי שהיה ליד הקאפו מקודם.
אני מסתכלת עליו ורואה שהוא מוכר לי באופן מפחיד.
''תסתכלי לאן את הולכת!" הוא צועק ואני יוצאת מהמחשבות שלי ומתחילה להילחץ.
''אני ממש מצטערת אדוני.'' אני אומרת ורואה שהחולצה שלו, שפעם הייתה לבנה, עכשיו יחסית שקופה בגלל השמפניה.
אני רואה את הראשי תיבות דרך החולצה ואז מתחילה לראות את המספרים.
852903.
זה הוא.
הסכין שייכת לו.
אני ישר מסתכלת על הפנים שלו, אפילו שהן מכוסות אני עדיין מצליחה לקחת כמה פרטים לפני שאני הולכת למטה ורואה את מתאו.
אני מתנגשת בו 'בטעות' ולוחשת לו באוזן.
''שיער אפור. כנראה ילך עכשיו לשירותים.'' הוא מהנהן קלות והולך לשירותים כדי להתנקות מהמשקה שנשפך עליו ואני חוזרת לבנות על יד הבר.

-מתאו-

אני הולך מהר לשירותים אחרי המידע שבל נתנה לי ומחכה עד שהאיש הזר יגיע.
הוא נכנס לשירותים ואני מסתכל עליו מהצד.
אני רואה את הקעקוע על החזה שלו ואת המספר של הסכין.
זה אותו מספר בדיוק.
''הבנות האלה. אתה לא תאמין כמה שקועות בעצמך הן יכולות להיות.'' הוא מתחיל להתלונן ולשפשף את החולצה שלו במים.
אני מזהה את הקול הזה, אבל אני לא יודע למי זה שייך.
''נראה לי גם נשפך לי על הפנים.'' הוא ממלמל ואז פונה אליי.
אני עושה כאילו אני משפשף גם את החולצה.
''לא יהיה אכפת לך אם אני אוריד את המסכה נכון?" הוא שואל ואני מניד את ראשי.
''כלל לא.'' אני אומר ברוסית ומנסה שיהיה לי כמה שפחות מבטא איטלקי.
הוא מוריד את המסכה ומתחיל לשפשף את הפנים.
אני מנסה שלא לבהות ולא לפקוח עיניים.
אני יודע מאיפה הקול הזה מוכר לי.
אני יודע מאיפה האיש הזה מוכר לי.
הייתי צריך לדעת את זה.
הייתי צריך לדעת שזה הוא.
פאקינג רוקו.
רוקו הרג את אמא שלי.

___________________________________________

🖤