אהבה שבורה

פרק 50

-מתאו-

''מתאו.'' מיקלה אומר, קולו מבשר שהוא לא מרוצה ממשהו ואני יודע בדיוק מה.
''מיקלה.'' אני מחזיר בדיוק באותו הטון.
לא דיברתי עם בל היום וכל אחד בבית יכול להבין את זה.
אני מתרכז רק בלהכין נקמה ביפנים שהתחילו לתקוף אותנו.
לא יצאתי מהמשרד כל היום וכל פעם שמישהו נכנס אני רק עצבני ומוציא את זה עליו.
אני יודע שאני צריך לדבר איתה, אני יודע שאני עצבני כי היא לא מדברת איתי ואני לא יודע מה עובר עליה.
קרלו חזר אתמול שיכור אז הוא עדיין לא התעורר ואני יודע שגם כשהוא יתעורר הוא יהיה חסר תועלת.
בדרך כלל הוא זה שמתעלל באנשים אבל בגלל שהוא לא יוכל לעזור היום אני אלך לענות ולהוציא מידע מרוקו יותר מאוחר.
אני מתחיל לחשוד שהיפנים והרוסים משתפים פעולה כי מתי שהרוסים תוקפים היפנים שקטים והפוך, היחידים שיכולים לעזור לי לגלות אם זה נכון זה רוקו ובל וכרגע, לא נראה לי שהיא תרצה לעזור לי.
הראש שלי כל הזמן חוזר אליה, אפילו שאני צריך להתרכז בעבודה.
אני מתחרט על מה שאמרתי וזה אף פעם לא קרה, אף פעם לא התחרטתי על כלום ותמיד חשבתי לפני שאני עושה או מגיב לדברים, אבל באותו היום הוצאתי את העצבים שלי עליה, ואני מתחרט על זה.
''עוד מעט כולם באים.'' מיקלה אומר ויוצא מהמשרד.
כמעט כל האנשים של המאפיה יבואו עוד מעט כדי להיפגש אבל אני לא חושב שאני יכול לראות אותם עכשיו.
אני מרגיש חוסר שליטה על המאפיה אבל הכי מפתיע ומבלבל אותי שזה לא אכפת לי.
לא אכפת לי עכשיו מה קורה למאפיה כשאני רק רוצה לראות את בל, אבל אני גם רוצה לתת לה זמן.
אני סוגר את המחשב ויוצא מהמשרד.
אני לוקח את המפתחות שלי ויוצא מהבית לכיוון המרתפים הרחוקים, איפה שאנחנו מחזיקים את רוקו.
אני רואה מזווית העין שמיקלה רואה אותי יוצא ומניד את ראשו אבל אני לא מגיב.
אני מגיע לרוקו ורואה אותו, קשור לקיר, בגדיו קרועים, הגוף שלו פצוע אבל מבטו עדיין קשוח ולא מוותר.
מבלי להגיד לו כלום אני מתקרב אליו ונותן לו אגרופים בפנים.
האף שלו נשבר, לפחות שתי שיניים יצאו מהמקום בפה שלו, הפנים שלו הופכות לאדומות וקשה לו לנשום אבל הוא לא אומר כלום ולא מתנגד, לא שהוא יכול.
העיניים שלי רואות רק אדום ואני לא עוצר, אפילו לא כשהוא עומד למות.
העיניים שלו מתגלגלות לאחור והוא כמעט מת אבל אז אני מרגיש יד חזקה מושכת אותי ואני מועד אחורה.
''השתגעת?! הוא כמעט מת!" מיקלה צועק עליי.
זה פעם ראשונה מזה שנים שראיתי אותו צועק, הוא תמיד היה שומר על קור רוח ולא מתפרץ לא משנה מה היה המצב.
מהר מאוד הוא חזר לעצמו, לפנים האדישות שלו, אבל העיניים שלו עדיין שרפו אותי.
''אל תצעק עליי!" אני צועק חזרה ''אני הקאפו שלך ואתה תעשה מה שאני אומר!"
אני לא יודע למה אני צועק.
אני כועס כל כך והבן עדן היחיד שיכול להרגיע אותי לא נמצא פה.
אפילו קרלו לא כאן כדי לתת לי סיבה להתעצבן עליו.
אני נשבע, ברגע שההנגאובר שלו נגמר, אני משמיד אותו בעצמי.
''אנחנו צריכים אותו, שיתן לנו תשובות.'' מיקלה אומר, קולו רציני ואדיש כאחד, בדיוק כמו הפנים שלו.
הוא מסתובב ומתחיל לנקות לרוקו את הדם מהפנים שלו, הוא התעלף ואפילו לא שמתי לב.
אני דופק אגרוף בקיר ומקלל בכל שפה שאני מכיר.
אני מתקדם לדלת של המרתף ומיקלה אומר ''תעשה לכולנו טובה, ולך לראות אותה.''
אני יוצא מבלי להגיב, יודע שזה מה שאני עומד לעשות.