אהבה שבורה

פרק 34

הפעם הציור זה הבגדים של מתאו + הקעקוע ברקים על היד
הרפרנס מפינטרסט
https://pin.it/6zgSdvnvm
אני הוספתי את הקעקוע.

___________________________________________

-בל-

''מלאך שלי, את בסוף תדרסי מישהו אם תמשיכי לנסוע כזה מהר. לא יעצרו אותך או משהו?"
מתאו שואל אותי אבל אני לא עונה לו, רק לוחצת על הגז עוד יותר.
אני והוא בדרך לבית חולים עכשיו, קרלו ומיקלה נשארו עם סבתא, אלה ודילן.
ברגע שסבתא אמרה שהם בבית חולים לא שאלתי שאלות, רק לקחתי את המפתחות ונכנסתי לאוטו, מתאו את אחרי ומאז הוא רק מנסה להרגיע אותי אבל אני יודעת שגם הוא רוצה לוודא שהכל בסדר.
''אנחנו בקיבוץ. כל עוד אף אחד לא מת המשטרה לא תבוא.'' אני אומרת ולוחצת על הגז כמה שאני יכולה.
אני כבר מזמן מעל המהירות המותרת אבל בית החולים הכי קרוב לפה הוא שעתיים נסיעה.
הראש שלי מתמלא במחשבות, אף אחת מהן לא טובה.
הצלחתי לקצר את הדרך משעתיים לשעה אבל עדיין יש עוד חצי שעה עד שנגיע ומי יודע מה עלול לקרות בחצי שעה הזאת.
לפתע אני מרגישה את היד של מתאו על הברך שלי והטלפון שלו קרוב לאוזנו.
מאז שנכנסנו לאותו הוא מנסה להתקשר לבית חולים אבל הוא רגיל שישר עונים לו, בישראל אתה צריך לחכות שעתיים עד שיענו לך וגם זה רק כדי להגיד שהתקשרת למקום הלא נכון ומעבירים אותך מחלקה.
לאחר עוד חצי שעה נסיעה, בה כמעט דרסתי שני חתולים, הגענו לבית החולים.
הדבר היחיד שעשיתי היה לצאת מהרכב וללכת ישר לדלפק, לא נעלתי אותו, לא ראיתי אפילו אם מתאו יצא או לא, הדבר היחיד שהיה לי בראש זה קאי.
הגעתי לדלפק והיה שם תור, לא ארוך מידי אבל גם לא כזה שאני יכולה לחכות אז כמו ישראלית טובה, עקפתי את כולם והגעתי ישר לאישה שעומדת בקבלה ונראית כאילו הייתה מעדיפה לשחות עם כרישים עכשיו.
''לפני פחות או יותר שלוש שעות הגיע לפה ילד קטן, בן ארבע, קאי לביא יחד עם אמו, עדן לביא, אני רוצה מספר חדר ולדעת מה מצבו. קוראים לי בל לביא, אני אחותו הגדולה.'' אני אומרת את כל המידע שהיא צריכה לדעת כדי להגיד לי את המספר חדר בלי שהיא תצטרך לשאול שאלות.
אני מרגישה את היד של מתאו על הכתף שלי אבל זה לא מצליח להרגיע אותי הפעם.
עכשיו הדבר היחיד שיכול להרגיע אותי זה לראות שקאי בסדר.
''חדר 114. זה בסוף המסדרון ימי..'' האישה מתחילה להגיד אבל אני כבר הלכתי משם לכיוון החדר.
אני לא חושבת שמתאו מאחורי אבל עוד פעם, הדבר היחיד שאכפת לי ממנו כרגע זה קאי.
אני נכנסת לחדר ורואה את קאי יושב על המיטה של בית החולים עם דמעות יבשות על הלחיים ועדן מדברת עם הרופא בפינת החדר.
הדבר הראשון שאני עושה זה הולכת לקאי ונותנת לו חיבוק ''נסיך קטן, מה שלומך?" אני שואלת אותו בעדינות ומנקה את הדמעות החדשות שנוצרו לו.
''אני מפחד..'' הוא אומר בקול חלש ורועד, אני מסתכלת על המדדים שלו ורואה שבאמת קצת הלב שלו מהיר יותר ממה שהוא אמור להיות, לא בהרבה אבל עדיין, מהיר יותר.
אני מסתכלת סביב החדר ורואה שיש טוש כחול על השולחן ליד המיטה.
אני לוקחת כיסא ומתיישבת מצד ימין של המיטה כך שיד שמאל שלי קרובה לקאי ונותנת לו את הטוש.
אחר כך אני שמה את יד שמאל שלי, היד עם הקעקועים של קורי העכביש על הרגל שלו ואומרת לו ''אתה יודע, כל פעם שאני לחוצה מה שעוזר לי זה לצייר, אתה רוצה לצייר ולצבוע את הקעקועים שלי?"
אני שואלת ומחייכת חיוך קטן בסוף, מנסה להראות לו שאני רגוע והכל בסדר אז גם הוא יכול להיות רגוע.
זה שיטה שאבא שלי תמיד השתמש בה.
אף פעם לא ראיתי אותו לחוץ, גם עם הייתה מלחמה והיינו צריכים להיות בממד, הוא תמיד נשאר רגוע ואם היו מצטרפים אלינו לממד אנשים שהיו ברחוב זה היה מצליח הרגיע גם אותם לפחות קצת.
הוא מהנהן, פותח את הטוש ומתחיל לצייר.
עדן סיימה לדבר עם הרופא והיא מסתובבת אליי ואל קאי.
''מה קרה?" אני שואלת אותה באנגלית ומסתובבת להסתכל על קאי לרגע, מוודא שהוא ממשיך לצייר ואז מסובבת את ראשי חזרה אליה.
שכחתי מהעובדה שלא ראיתי אותה יותר מחצי שנה ואז כשהיא הסתובבה אליי היא ישר חיבקה אותי.
''מה שלומך בלי?" היא שואלת אותי ומנסה לזייף חיוך
''לא מעניין עכשיו, מה קרה?" אני שואלת עדיין עם חיוך קטן, מנסה לשדר גם לה שהכל יהיה בסדר והיא שולחת מבט לקאי ורואה שהוא עסוק בלצייר.
''הילדים שיחקו בחוץ, אחרי כמה זמן איזה רכב עם נהג שיכור או משהו עבר מאוד מהר לידם, הרכב עמד לפגוע בו אבל אלה ישר דחפה אותו משם והוא נפל על הראש. אף אחד לא נפגע מהרכב אבל גם ההפתעה וגם הנפילה גרמו לו להתעלף.'' היא מספרת לי, עדיין באנגלית כדי שקאי ימשיך להתרכז בציור.
אני מהנהנת ועם היד השניה משחקת לקאי בשיער קצת.
אני מוציאה את הטלפון לאחר כמה דקות ושולחת הודעה למתאו, שואלת איפה הוא ומבקשת שהוא יביא טושים בכל מיני צבעים מהקבלה.
''מצאו את הנהג?" אני שואלת לאחר כמה דקות והיא מנידה את ראשה.
לפתע הדלת נפתחה ומתאו נכנס יחד עם כמה אחיות
''מעבירים אתכם לאחד החדרים שבקומה העליונה, הוא יותר גדול ורופא יבוא לשם בהקדם האפשרי.'' אחת האחיות אומרת ומלווה אותנו לחדר, אני משאירה את היד שלי על הרגל של קאי כשמזיזים אותו מהמיטה ומתאו שם את היד שלו על המותן שלי.
אני יכולה כבר לנחש למה מתאו נשאר בחוץ וברגע שהוא חוזר מעבירים אותנו לאחד החדרים היקרים יותר אבל אני גם יודעת שהוא לא היה מקשיב לי אם הייתי אומרת לא.
הגענו לחדר, קאי סיים לצייר וביקש ממני לצייר על הורד שיש לי ביד השנייה עם הטושים שמתאו הביא.
''לא היית צריך לעשות את זה.'' אני אומרת למתאו בזמן שקאי מצייר.
הוא רק מנשק לי את המצח ולא אומר כלום.
הדלת נפתחה ועדן הגיע אחרי שיצאה לדבר עם הרופא.
''עדן, תכירי, זה מתאו החבר שלי. מתאו זאת עדן, דודה שלי.'' אני מכירה בינהם והם לוחצים ידיים.
הרופא נכנס לחדר ומסתכל על המדדים של קאי, אחר כך הוא אומר ''הכל נראה תקין, תוכלו להשתחרר עוד כמה שעות בודדות.'' ויוצא מהחדר.
אני משחררת נשימה שלא ידעתי שהחזקתי ועדן נראית עכשיו בהקלה מלאה.
''סיימתי.'' קאי אומר, כבר הרבה פחות לחוץ והוא מחייך ומתגאה בציור שלו.
''כל הכבוד נסיך, זה נראה מעולה.'' אני אומרת לו ומנשקת את מצחו.
אני מסתכלת הצידה ורואה חיוך קטן על הפנים של מתאו ''מי זה?" קאי שואל אותי ומתאו מתקרב ואז יורד לגובה העיניים של קאי
''אני מתאו. אני הבן זוג של בל.'' הוא אומר ומסתכל עליו עם חיוך
''אתה שומר עליה?" זה הדבר הראשון שיוצא מהפה של קאי ואני מחייכת חיוך גדול ומלטפת לו את השיער
''כן. אני שומר עליה והיא שומרת עליי.'' מתאו עונה בחיוך וקאי מהנהן ואז שואל
''גם לך יש קעקועים?" ומצביע על הקעקוע ברקים שיוצא מהשרוול שלו.
מתאו מהנהן ושואל ''אתה רוצה לצייר גם עליהם עד שנוכל לחזור חזרה הביתה?"
קאי מהנהן בהתלהבות ומתאו מוריד את החולצה ויושב לידו על הכיסא כדי שיהיה לו נוח לצייר.
קאי ישר לוקח את הטוש האדום ומתחיל לעבור על הקווים של הברק
''אתה לא חייב לעשות את זה.'' אני אומרת למתאו בספרדית והוא רק מחזיר לי חיוך ואומר
''אני יודע.''
לאחר שעתיים, קאי כבר עבר על כמעט כל הקעקועים של מתאו והוא נראה הרבה יותר טוב, הוא אכל, הוא שתה, הוא עשה כל מה שצריך ועכשיו רק מטפלים בעניין התשלום ונוכל לצאת חזרה הביתה.
אנחנו בקבלה, קאי ישן על הידיים שלי ומתאו שם לב שהוא מתחיל להיות לי כבד אז הוא לקח אותו לידיים שלו.
עדן מדברת עם האישה מאחורי הקבלה כדי לשאול על המחירים אבל אז היא אומרת ''הכל כבר שולם.'' אני מסובבת את ראשי למתאו ונותנת לו מבט
''רציני?''
הוא רק מושך בכתפיו ומתחיל להתרחק לכיוון הדלת.
אני נאנחת ואז עדן לוחשת לי באוזן ''אני מחבבת אותו. הוא מתאים לך.'' ואז מתרחקת גם היא וקורצת לי.
אני מגלגלת עיניים ומתקדמת אליהם.

הגענו הביתה, קאי כבר ישן עמוק אז שמתי אותו במיטה בחדר האורחים.
קרלו ואלה הצליחו להסתדר מבלי ממש להבין אחד את השני ולהפתעתי ברגע שנכנסנו ראיתי את דילן ישן על מיקלה.
''איך היה?" אני שואלת אותם.
אלה ישר קופצת עליי ושואלת איך קאי, אמרתי לה שהכל בסדר ושהוא ישן בחדר אורחים ואז היא סיפרה לי כל מה שעשתה עם קרלו.
''מיקלה, אני רואה שהתחברתם.'' אני אומרת אם חיוך והוא מסתכל רגע על דילן לפני שהוא מחזיר את מבטו אליי
''הוא ילד חמוד.'' זה כל מה שהוא אומר לפני שהוא לוקח את הטלפון ומתחיל להתעסק בו.
אני מחייכת ושואלת אותו ''אתה רוצה שאני אשים אותו במיטה?"
הוא מעיף עוד מבט על דילן הישן ואומר ''לא. הוא יכול להישאר.'' וחוזר לטלפון
אני מחייכת והולכת לדבר קצת עם סבתא שלי.

סיימנו לאכול, סבתא ועדן הכירו קצת יותר את הבנים ובאיזשהו שלב סבתא שלי הלכה לחדר שלה לעשות שיחת טלפון.
''בלי, את יכולה לבוא רגע?" סבתא שלי שואלת אותי אחרי כמה דקות שהיא מדברת בחדר.
אני מהנהנת וקמה מהשולחן.
''מה קורה?" אני שואלת אותה אחרי שנכנסתי לחדר
''זה סבא שלך.''היא אומרת ואני מגלגלת עיניים
סבא בגד בסבתא עם אחת מהחברות הטובות שלה לפני כמה שנים.
הם התגרשו ומאז דיברו רק כשזה משהו שקשור לנכדים או לילדים שלהם, אבא שלי ודודה שלי.
אני לא מדברת עם סבא שלי יותר מידי, אני לא כזה כועסת עליו, אבל גם אף פעם אין לי מצב רוח.
''מה הוא רוצה?" אני שואלת אותה והיא אומרת את המשפט שלא חשבתי שאני אשמע במשך שנים.
לא רציתי לדעת את זה.
לא רציתי לדבר על זה.
רציתי לנתק איתו כל קשר אפשרי.
''הוא מצא את אבא שלך.''

___________________________________________

🖤