אהבה שבורה

פרק 55

-בל-

אני מרגישה את ההתקף חרדה מגיעה כשאני פשוט עומדת שם, רואה אותו מסתכל עליי, מבט מופתע על פניו, כאילו לא ציפה לראות אותי.
אני נשארת לעמוד שם כשדיימן מראה לכל שאר האנשים אחד החדרים שהוא פינה ושם הם יעבדו.
''מלאך." אני שומעת את מתאו מאחורי ומסתובבת אליו.
מבטו על הפנים לא ברור לי אבל אז כשהוא מסתכל עליי אני רואה את הדאגה בעיניו
''את רוצה שאני אשאיר אתכם לבד?" הוא שואל בשקט.
אני באמת לא יודעת מה לענות.
לא דיברתי עם אבא שלי מגיל ארבע עשרה.
הגוף שלו היה שם, אבל הוא לא.
גם לפני שהוא ניתק את עצמו מהעולם, זה לא שהיינו בקשר רע, זה פשוט שהוא התרכז יותר בראיין מאשר בי והבנתי את זה.
הבנתי שראיין צריך את זה בגלל היחס של אמא אליו וקיבלתי את זה.
אני בולעת חזק את הגוש בגרוני ומהנהנת.
הוא עוזר לי ללכת להתיישב בשולחן במטבח ואז הולך.
אני רואה שלפני שהוא הולך הוא שולח מבט מוות לאבא שלי, שבולע אותו רוקו ומסיר את מבטו לרצפה.
הוא מתקרב אליי באיטיות ונעמד לידי.
אני לא מסתכלת עליו כשאני מצביע עם ידי על אחד הכיסאות והוא מתיישב.
אני מעבירה מבט על הפנים שלו ומתעצבנת.
הייתי מצפה לראות אותו עם שקים שחורים בעיניים, אולי זיפים או אפילו זקן שלא גילח, שיער מבולגן, משהו שאומר שהוא לא עושה טוב.
שהחיים שלו בבלאגן אחד גדול מאז שעזבתי את הבית והלכתי לעבור לגור אצל סבתא בגיל שש עשרה, אבל כלום.
הוא נראה מטופח, בריא, כאילו החיים שלו מושלמים.
''בלי שלי..'' הוא אומר, כאילו לא מאמין שזאת אני, אבל אני קוטעת אותו
''לא. שלא תעז.'' אני אומרת ''אני לא שלך. בשום צורה אפשרית אני לא שלך.''
אני יכולה לראות את עיניו מתכהות ואת האכזבה על הפנים שלו, אבל גם את ההבנה וזה מעצבן אותי.
אבא שלי תמיד היה איש מבין, רגוע, מכיל, ותמיד הערכתי את זה בו.
תמיד הוא עזר לאנשים והרגיע אותם כשצריך, היה לו חוכמת רחוב, חוכמת חיים, אבל גם חוכמה שלא באמת צריך כמו תשובות לכל מיני שאלות בלשון בחטיבת ביניים.
הוא פשוט היה חכם.
ועכשיו, זה עצבן אותי.
מעצבן אותי שהוא מבין אותי ומקבל את זה שאני עצבנית.
זה כמו שכל פעם שראיין עצבן אותי, הוא ביקש סליחה ואז לא יכולתי להתעצבן עליו יותר כי כבר לא היה על מה.
''סליחה.'' הוא אומר ''איך... איך את?" הוא שואל בהיסוס קל אבל עדיין רגוע.
''בוא נחשוב.'' אני אומרת, ארס בקולי.
הוא מהנהן ומסתכל על השולחן.
אף אחד לא יודע מה להגיד אבל אני רק מרגישה את העצבים משתלטים עליי ורצון עז לחנוק אותו.
''מתי הפסקת? אם ה... אתה יודע.. רובוט.'' אני שואלת לאחר כמה דקות של דממה.
למה אני פאקינג מגמגמת?
הוא זה שצריך לגמגם, להילחץ, אפילו קצת, אז למה זאת אני?
הוא בבית שלי, אני זאת שמחביאה אולר בחזייה עשרים וארבע שבע, אני זאת שלובשת טבעת עם סכין בטוחה, אני זאת שהקאפו האיטלקי הוא חבר שלה, אז למה אני פאקינג לחוצה?
''כמה חודשים אחרי שעזבת.'' הוא עונה על שאלתי ''הבנתי שאני לבד. ושאם לא אשתנה, אז אשאר לבד לנצח.''
''וואלה, איך הבנת את זה.'' אני אומרת, ציניות ארסית נוטפת מקולי והוא מצחקק.
הוא פאקינג מצחקק כאילו התבדחתי.
כאילו, כן התבדחתי אבל... פאק.
''אני...'' הוא מתחיל להגיד, אבל מה שיוצא לו מהפה לא בדיוק היה הדבר שאליו ציפיתי ''אני רוצה לדעת איך הגעת למאפיה בכלל?" הוא שואל.
אני מסתכלת עליו מבולבלת.
לא מבולבלת כאילו אין לי מושג על מה הוא מדבר, מבולבלת כאילו למה זה עניינו.
הוא מבין את המבט שלי חלקית ואומר ''אל תגידי לי שלא ידעת שזה המאפיה..''
''אני יודעת.'' אני קוטעת אותו ''מה שאני לא יודעת זה מה זה עניינך?" אני שואלת והוא מסתכל עליי כאילו אני מטומטמת
''מה זאת אומרת? אני אבא שלך. אני..'' הוא מתחיל להגיד אבל אני קוטעת אותו עוד פעם
''אתה לא פאקינג אבא שלי! מגיל ארבע עשרה אתה לא אבא שלי!" אני צועקת, מעבדת את דעתי באותו הרגע שאמר שהוא אבא שלי.
הוא לא מתנהג כמו אבא כבר עשר שנים.
עשר שנים שבהן כל מי שיש לי זה את עצמי.
כמובן, יש לי את שאר משפחתי ואת שירה, אבל אך אחד מהם לא באמת ידע איך לעזור לי במה שאני עוברת.
רק כשמתאו הגיע דברים התחילו להראות בהירים יותר והחיים שלי התחילו להשתפר.
''בל...'' הוא אומר ונאנח ''אני יודע שלא התנהגתי כמו אבא. אבל את חייבת להבין שהייתי צריך להתנתק כדי להציל את עצמי.''
''מה איתי?!" אני צועקת וקמה מהכיסא במהירות, מפילה אותו על הרצפה ''מה פאקינג איתי?! למה אני צריכה למצוא את הגופה של אח שלי בגיל ארבע עשרה?! למה הזמן היחיד שהיה יכול להיות לי שקט זה אחרי שאמא שלי התאבדה בגיל חמש עשרה?! למה אני צריכה להאנס סתם ככה כי הלכתי ברחוב?! למה אני צריכה להאנס עוד פעם על ידי הפסיכולוג שלי?! למה אני צריכה להגיע הביתה עם בגדים קרועים ולראות את אבא שלי מסתכל עליי ואפילו לא ממצמץ?! למה אני צריכה לעזוב את הבית בגיל שש עשרה, לנסוע שעתיים עד שאני אגיע למישהו שבאמת אכפת לו ממני?! מה פאקינג איתי?!"
אני צועקת ושופכת את כל מה שאני מרגישה.
אני רואה אותו מחוויר קצת אבל הוא לוקח שתי נשימות עמוקות כדי להרגיע את עצמו ומהר מאוד הוא חוזר לבן אדם הרגוע שתמיד היה, מה שרק מרגיז אותי יותר.
''בל, אני לא הייתי שם.'' הוא אומר, קולו חלש קצת אבל קבוע וישר, בלי חריקות, בלי שום דבר שיראה שהשיחה הזאת קשה לו כמו שהיא קשה לי ''הגוף שלי היה שם אבל אני לא. גם אם רציתי, לא יכולתי. לא יכולתי להדליק את הרגשות שלי חזרה.'' הוא אומר ואני מתפרצת
''נראה שיכולת מעולה אחרי שעזבתי.'' אני זורקת בארס והכי גרוע, נראה כאילו הוא בולע אותו במלואו.
''הצלחתי רק אחרי שהתעלפתי. התחלתי לעשות סמים בל. בדיוק כמו ראיין ואמא. אחרי שהתעלפתי והגעתי לבית החולים, הכל חזר אליי. כל הרגשות, כל המחשבות, כל מה שקרה. בקושי זכרתי משהו מהשנתיים האלה. החלטתי שזה הזמן שלי להתאפס על החיים שלי, אחרת הייתי משאיר אותך לבד לגמרי, יתומה.'' הוא אומר, אני יודעת בדיוק לאן הוא רוצה להמשיך ורק מחכה שהוא יגיד את זה כדי שאני אוכל להשתיק אותו, אחת ולתמיד ''החלטתי שאני לא אצור איתך קשר כדי שתוכלי להחליט לבד אם את רוצה אותי בחיים שלך. עשיתי את זה בשבילך בל.''
בדיוק מה שחשבתי שהוא יגיד, וזה למה אני יודעת שמה שאני עומדת להגיד ישתיק אותו לגמרי.
כשאני מדברת, פניו מחווירות בין רגע, והוא לא מצליח יותר לשמור על התדמית הרגועה שלו
''אז איפה היית כשאמא הרביצה לי?"