אהבה שבורה

פרק 45

-בל-

אני מרגישה משהו רטוב על הלחי שלי.
כמו טיפת מים קטנה.
לאחר כמה שניות אני שומעת את קולה של שירה ''בל, אם את לא מתעוררת בזמן הקרוב אני שמה לך סלמון בארון בגדים.'' היא אומרת ומושכת באף.
כלבה. היא יודעת שאני שונאת סלמון אז היא סוחטת אותי כשאני מעולפת?
בא לי לזרוק עליה כפכף.
אם יש לי הרבה שיחות עם עצמי זה נורמלי?
נקווה שכן.
אני עדיין לא זזה ולא פותחת עיניים, מנסה בינתיים להבין מה קרה.
אני שומעת מבחוץ צעקות ומנסה להבין של מי זה
''מתי היא פאקינג תתעורר?!"
אני מבינה שזה הקול של מתאו ואז הכל מתחיל לחזור אליי.
הייתה לי התמוטטות נפשית כשהייתי יותר מידי עם המחשבות של עצמי ופגעתי בעצמי.
בדרך כלל הייתי מרגישה אשמה כי הייתי חושבת שראיין מאוכזב ממני אבל עכשיו אני מרגישה אשמה עוד יותר כי אני אפילו לא חושבת על ראיין.
אני רק חושבת על מתאו.
על זה שהוא פגע בי ולא היה איתי מתי שהייתי צריכה אותו אפילו שהוא הבטיח.
ועל זה שאני אפילו לא כועסת עליו כי אני יודעת שהייתה סיבה.
אני גם קצת כועסת על עצמי שאני אפילו לא כועסת עליו.
אוקיי, אשמה, כעס, חוסר כעס, מה עוד יש לנו?
לפעמים אני רוצה לנתק את המוח שלי מהחשמל.
אני צריכה לבדוק עם זה אפשרי.
אוקיי, עוד פעם שיחות עם עצמך?
סתמי.
''אדוני אני מבין שאתה נסער.'' הרופא עונה למתאו ''אבל אתה חייב להבין שאין לנו דרך לדעת.''
''אז תמצא דרך!" מתאו צועק ואז אני שומעת צעדים, מבינה שהוא כנראה הולך משם.
''בל את חייבת להתעורר. מתאו בסוף ישרוף את המקום.'' היא לוחשת לי בלי לדעת שאני שומעת.
מישהו נכנס לחדר ומתחיל לדבר עם שירה, אני מבינה שזה הרופא.
לאחר כמה דקות עוד מישהו נכנס ואני יכולה להרגיש שזה מתאו.
נראה לי כבר חיכיתי מספיק זמן אז בזמן שהם מדברים עם הרופא אני פותחת עיניים, רק קצת כדי לראות מה בערך קורה אבל לא מספיק כדי שהן ישימו לב.
''אז מתי היא אמורה להתעורר?" שירה שואלת בקול חלש ואני בבת אחת מתיישבת ומסתכלת עליה עם חיוך של ליצן רצחני.
''בו, ביצ'.''
אני אומרת והיא צורחת וקופצת מהכיסא.
אני מתחילה להתפקע מצחוק ואז נופלת חזרה על המיטה ומנגבת את הדמעות שלי.
''מטומטמת! עשית לי התקף לב!" היא צועקת ואני רק צוחקת יותר חזק.
אני כבר מחזיקה את הבטן כי כואב לי מרוב כמה שאני צוחקת ואז היא מצטרפת אליי לצחוק.
לאחר כמה דקות אנחנו נרגעות ואני רואה בקבוק מים לידי אז אני לוקחת ושותה.
רק אחרי שאני נרגעת אני מרגישה כאב חד ביד שלי, אני מסתכלת ורואה את החתכים שעשיתי מהחתיכות של המראה ששברתי ומגלגלת עיניים לעצמי.
אני מסתכלת על הרופא עם חיוך תמים והוא רק נראה המום.
''שלום דוקטור. מה קורה?" אני שואלת והחיוך שלי נשאר על הפנים.
''אמ.. א...'' הוא מגמגם לרגע לפני שהוא מכחכח בגרון ומתחיל את המשפט מחדש ''אז, טוב לראות שהתעוררת.'' הוא אומר ומתחיל לספר לי את הפרטים "איבדת הרבה דם, יש לך מזל שחברתך ובעלך מצאו אותך בזמן." אני מרגישה את ליבי מחסיר פעימה כשהרופא מדבר על מתאו כבעלי
זה מה שהוא אמר לו?
''למזלך, יש לכם אותו סוג דם אז הוא מיד תרם לך. ישנת קצת יותר מיומיים אבל זה נורמלי לחלוטין.''
הוא יוצא מהחדר ושירה יוצאת אחריו, כך שאני נשארת עם מתאו.
אפשר להרגיש את האוויר המתוח.
''איך את?" מתאו שואל בקול שקט.
אני מסתכלת על היד שלי ומזיזה אותה קצת, אחר כך אני נוגעת בעדינות בכל החתכים האחרים לפני שאני עונה לו ''זה יעבור. לא משהו שלא קרה בעבר.''
הוא שותק לכמה דקות, שנינו מסתכלים קדימה, אף אחד לא מסתכל על השני.
''זה יקרה בעתיד?" הוא שואל, הקול שלו חנוק קצת אבל הוא מנסה להסתיר את זה.
''אולי.'' אני עונה, הטון שלי חד משמעי מה שאומר שהוא לא ינסה לשכנע אותי להפסיק.
לא משנה מי ניסה זה לא עזר ולמרות שאני מרגישה אשמה אחרי שאני עושה את זה כי אני מרגישה שראיין מאוכזב, אני לא יכולה להפסיק.
זה לא שיש לי פסיכולוג ללכת אליו או מישהו שבאמת יכול לעזור לי, אז נשארתי לבד, וזה הדרך שלי לפתור את זה לבד.
עם כמה שהיא שגויה, זה מה שיש לי.
''למה? למה את לא יכולה להפסיק?" הוא שואל ומסתכל עליי.
אני מסתכלת עליו ורואה בעיניים שלו שהוא פגוע, אני לא מבינה למה הוא נפגע וממה אבל אני יודעת שאני לא רוצה לראות אותו ככה.
''אמרתי לך. אני מרגישה אשמה וזה הדרך שלי ל...''
הוא קוטע אותי.
''אשמה על מה?" הוא מרים את קולו קצת ואפשר לשמוע שהוא עצבני ''על מה? על זה שאמא שלך לא יודעת להיות בן אדם? על זה שאבא שלך לא היה שם כדי לעזור? על זה שאח שלך עשה את הבחירות שלו? על מה את מרגישה אשמה?!"
''על זה שלא הצלחתי!" אני מתפרצת, החזה שלי יורד למעלה ולמטה כשאני מרגישה את כל הרגשות צפים למעלה.
''על זה שלא הייתי מספיק כדי לעצור אותו. על זה שלא בדקתי או חשבתי בכלל על זה שהוא יתחיל שוב. על זה שהאמנתי לו שהוא יפסיק. הייתי יכולה לעשות כל כך הרבה דברים כדי שזה לא יקרה ולא הצלחתי! נכשלתי. ועכשיו הוא לא פה!" העיניים שלי עוד פעם מתמלאות דמעות אבל כמו תמיד, אני לא נותנת להן לרדת.
''בל. את היית בת 14.'' הוא אומר, קולו מיואש.
דמעה אחת זולגת על הלחי שלי כשהוא אומר את זה.
הייתי בת 14, הייתי רק ילדה שבקושי מתחילה את החיים.
הוא מושיט את ידו ומנגב לי את הדמעה ואז מנשק את הלחי שלי איפה שהיא זלגה.
הוא מניח את מצחו על המצח שלי ועם היד שלו מחזיק בעורף שלי.
''עשית כל מה שיכולת. אין לך על מה להרגיש אשמה.'' הוא לוחש.
אני יודעת שהוא צודק אבל זה עדיין כואב.
עדיין הייתי יכולה לעשות דברים אחרת.
עדיין הייתי יכולה לשנות את המצב.
''בל.'' הוא אומר, קולו נחוש יותר, והוא מתרחק ממני כדי להביט לי בעיניים.
''זה הייתה ההחלטה שלו. לא יכולת לעשות שום דבר בנושא. עם כמה שזה כואב, זה לא אשמתך.'' הוא אומר, אפשר לשמוע שהוא מתכוון לכל מילה ואני גם יודעת שהוא צודק, אבל זה עדיין קשה לי לשחרר.
קשה לי להאמין שהוא באמת רצה לעשות את זה.
שהוא באמת לא היה מוכן להישאר, לא משנה מה.
''איך אתה יודע?" אני לוחשת חזרה.
''כי מצאתי את המכתב שלו שהוא כתב לך.'' הוא אומר ומוציא את המכתב מהכיס שלו.
לא ראיתי אותו במשך שנים, הייתי בטוחה שאמא שלי זרקה אותו לפח או משהו.
''זה לא אשמתך.'' הוא חוזר בזמן שאני קוראת את המכתב שוב ושוב.
אני זוכרת מפה כל מילה אבל לקרוא את זה, לראות את זה ואת כתב היד שלו...
''אם את לא מקשיבה לי לפחות תקשיבי לו. בבקשה.'' הוא מסתכל בעיניי ומרים את הראש שלי אליו
''בבקשה. אם את מרגישה שאת צריכה לעשות את זה, בבקשה, תבואי אליי. תדברי איתי.'' הוא אומר, כמעט מתחנן.
אני מעבירה את העיניים שלי ממנו, למכתב ובחזרה אליו.
אני רוצה להפסיק.
זה אולי משחרר את הרגשות אבל זה רק גורם ליותר נזק בתווך הארוך.
לאחר כמה דקות של שקט, אני בולעת חזק את רוקי לפני שאני מהנהנת ואומרת בקול חלש ''אני אנסה להפסיק. אני לא מבטיחה כלום, אבל אני אנסה.'' הוא מרים את מבטי אליו עוד פעם והפעם הוא מחייך, חיוך קטן שמראה הכל ''זה כל מה שרציתי.'' הוא אומר ומנשק אותי במצח, אז בלחי, ואז בשפתיים.
זו נשיקה קטנה אבל אפשר להרגיש בכל.