אהבה שבורה

פרק 7

-מתאו-

בל ואני ישבנו בחוץ ודיברנו סתם על דברים רנדומליים.
היא סיפרה לי איך היא רוצה להיות וטרינרית וזה מה שהיא לומדת בקולג', אני סיפרתי לה על הפעם הזאת ששמענו שהמאפיה הרוסית ניסתה להכין רימונים עם גז רעיל אבל השתמשו בגז צחוק במקום וכשהם השתמשו בזה פשוט כולם התחילו להתנהג כמו מסטולים והיא צחקה כמעט חמש דקות רצופות.
המטרה החדשה שלי זה לגרום לה לצחוק ככה שוב
היא גם סיפרה לי על האהבה הגדולה שלה למוזיקה ושהיא מנגנת על פסנתר, גיטרה וגיטרה חשמלית, על איך היא משתמשת בספרים כדי לברוח מהמציאות.
היה כל כך כיף שלא שמנו לב שכבר 01:05 לפנות בוקר. גם כל פעם שהיה שקט זה לא היה שקט מביך כזה, שמישהו מרגיש צורך לשבור, זה היה שקט מרגיע, נחמד, נוח, הרבה זמן לא הרגשתי משהו כזה.
אני רק נמצא לידה ואני כבר רגוע הרבה יותר.
עכשיו עוד פעם היה שקט.
היא פתאום קמה והלכה לכיוון הבריכה, היו לה מכנסיים קצרים אז היא הכניסה רק את הרגליים למים וישבה על שפת הבריכה, אני באתי וישבתי לידה ופשוט בהינו במים.
''אני מאוד אוהבת בריכות. אני מעדיפה בריכה על ים כי אז החול נכנס לי לשיער ולבגד ים וזה סתם סיפור אחר כך.'' היא התחילה לספר. ''תמיד בחופש הגדול הייתי נוסעת לסבתא שלי בקיבוץ ונשארת אצלה לפחות שבוע, וכל פעם הייתי הולכת לבריכה ונשארת שם עד שהיו צריכים לסגור.'' היא סיימה לספר ואני חייכתי לעצמי, מדמיין את בל בתור ילדה קטנה בתוך המים מסרבת לצאת.
אבל עכשיו אני נזכר למה באמת היא כאן.
''מה קרה? לפי הסיפורים שלך נשמע שהייתה לך ילדות מאושרת. מה קרה?'' אני שואל ומסתכל עליה.
היא מורידה המבט ונשכבת לאחור כשהרגליים שלה עדיין במים. כך גם אני עושה ואנחנו פשוט בוהים בשמיים עד שהיא מתחילה לספר.
''לי ולשירה, מאז שהיינו בנות 12 בערך יש קטע, כמעט כל יום או לפחות פעמיים בשבוע היינו יוצאות בערב משבע שמונה כזה עד עשר בלילה וסתם מסתובבת, הולכות לגינה או הולכות סתם לקנות עוגיות או משהו.'' היא מספרת, עוצרת ונושמת עמוק ואז ממשיכה. ''בגיל חמש עשרה אחרי שסיימנו את הסיבוב ונפרדנו כל אחת לביתה התחלתי לשמוע צעדים מאחורי, הצעדים התגברו ואני סירבתי לסובב את הראש ולבדוק אז פשוט התחלתי ללכת יותר ויותר מהר.''

-בל-

''הצעדים מאחורי גם התחילו למהר יותר ואז זהיתי שני דברים. אחד, רודפים אחרי. שניים, זה כמה אנשים, לא אחד.'' אני ממשיכה לדבר ואז קופץ לי הזיכרון לראש

''תתנו לי ללכת!'' צעקתי, אבל הם לא הקשיבו.
הם קיבעו אותי במקום והתחילו לגעת בי, לא באזורים אינטימיים אבל בגוף. בכל הגוף.
''תשחררו אותי!'' ניסיתי שוב אבל אחד מהם סתם לי את הפה ואני המשכתי לנסות להתפטל ולצאת מהאחיזה שלהם אבל הם היו חזקים מידי.
פאק. לא זה לא קורה לי עכשיו. עצמתי עיניים חזק וניסיתי להתנתק, ניסיתי לא להרגיש. ידעתי שאין לי דרך לברוח. לא פיזית אבל אולי אני אצליח להתרכז בדברים אחרים? אולי אני אצליח להתנתק מהכל וככה לא יכאב לי?
הם התחילו להוריד לי את הבגדים ופה כבר ויתרתי, ויתרתי פיזית על הגוף שלי אבל לא על עצמי. סירבתי להרגיש. סירבתי להאמין. סירבתי לראות. ידעתי שברגע שאני אפתח את העיניים אני אגלה שזה אמיתי ואין סיכויי שאני רוצה שזה יהיה אמיתי.