אהבה שבורה

פרק 48

***לפני 19 שנים***

-מתאו-

''כשניכנס לבונקר נצליח לנצח אותם ולגנוב להם את השלל.''
''אבל מה יהיה אם לא נצליח?" קרלו שואל
''אין דבר כזה.'' אני אומר.
אני לוקח את החייל שלי והוא לוקח את שלו.
אנחנו מרימים את השמיכה שהנחנו על הכיסא וברגע אחד מסתערים על כל החיילים שבפנים
''ווהו!" הוא צועק.
מיקלה מסתכל עלינו בפינה ומרים את ראשו מהספר.
הוא מניד אותו אבל מצחקק.
''נוו מל-קלללל... תצטרף אלינו..'' קרלו מתלונן וקורא למיקלה בשם החיבה שהמציא לו.
מיקלה מחייך חיוך זדוני ומסתכל על קרלו כשהוא אומר ''תכריח אותי.''
קרלו ישר קם על רגליו הקטנות ומתחיל לרדוף אחריו בכל החדר.
מיקלה עוזב את הספר ומתחיל לרוץ באיטיות.
שנינו יודעים שמיקלה הרבה יותר מהיר ממנו ויותר חזק אבל זה תמיד כיף לשחק.
אני עומד באמצע החדר ומתחיל לקריין
''ומיקלה קופץ מעל הכיסא, האם קרלו, בן השלוש וחצי..'' לפתע אנחנו שומעים את דלת הבית נפתחת כולנו עוצרים.
קרלו היה בדיוק באמצע הקפיצה ואם לא הייתי תופס אותו הוא גם היה נופל.
אנחנו שומעים את הצעדים עולים במדרגות וישר מבינים שזאת אמא.
אני משחרר את האוויר שלא ידעתי שהחזקתי ומחזיר את קרלו לעמוד על הרצפה.
''תשארו כאן.'' אני אומר להם ויוצא מהחדר.
אני יורד במדרגות במהירות ורואה את אמא מניחה את השקיות באנחת התעייפות על הרצפה.
ברגע שהיא רואה אותי היא מחייכת אבל החיוך שלה קטן ולא מגיע לעיניים.
''היי תאו.'' היא קוראת לי בשם חיבה שלי ומחבקת אותי חיבוק חלש.
אני שם לב שמיום ליום היא נחלשת.
''היי אמא, אני אסדר את הקניות תשכבי על הספה.'' אני אומר לה ומתחיל להוציא את הדברים מהשקיות.
אני רואה שהיא באה להתנגד אבל לבסוף נאנחת, מנידה את ראשה ומסתובבת כדי ללכת לספה.
קרלו ומיקלה יורדים מהמדרגות ומצטרפים אליי.
''עדיין כואבת לך הבטן?" מיקלה שואל תוך כדי שמביא לה תרופה.
הוא נזהר לא להפיל את זה כשהוא עובר אבל קצת נשפך על הרצפה בכל מקרה.
אנחנו כבר יודעים תמיד להביא לה את התרופות בנוזל כי היא אומרת שקשה לה לבלוע.
אף פעם לא הבנתי למה כי המפלצת לימד אותנו לבלוע כדורים מגיל שנתיים בטענה שגברים לא לוקחים תרופות בנוזל, אבל בגלל שזה קשה לה אז אנחנו או מרסקים את זה או שמביאים לה בנוזל.
היא שותה את התרופה תוך כדי הנהון ''כן..'' היא אומרת ומחזיקה את הבטן כשהיא נשכבת על הספה.
כבר חודשיים כואב לאמא הבטן ומידי פעם היא הולכת לרופא אבל היא אך פעם לא חוזרת עם תשובות.
היא אומרת שזה יעבור בקרוב אבל אני מפחד קצת.
עוד מעט אני בן תשע ואני רוצה שהיא תהיה מסוגלת ללכת איתי למסעדה.
המפלצת לא מסכים לנו לחגוג יום הולדת אבל אמא תמיד הולכת איתנו למסעדה מבלי שהוא יודע.
היא לוקחת את שלושתנו ומבקשת מהמלצר לשיר יום הולדת שמח.
זה תמיד מביך מוזר אבל היא אוהבת את זה אז אף אחד לא מתנגד.
שלושתנו יודעים שהמפלצת לא עושה לאמא חיים קלים אבל אנחנו אף פעם לא יודעים בדיוק מה הוא עושה.
אנחנו יושבים ביחד על הספה צופים בתוכנית של קרלו.
רק כשהוא לא בבית אנחנו יכולים לנוח ולנשום.
תמיד כשהוא בבית הוא מאמן אותנו, אותי בעיקר אבל גם את מיקלה וקרלו, או שהוא שיכור.
אנחנו לא יודעים כמה זמן עבר אבל אנחנו שומעים את המנעול של הדלת ואני ישר רץ כדי להסתכל מהחלון.
אני רואה את המפלצת מנסה להכניס את המפתח למנעול ומסתבך אם זה קצת, ככה אני יודע שהוא שיכור.
אני ישר רץ כדי לעזור לאמא לעמוד ולהגיע למטבח אבל הוא כבר נכנס.
''את. זונה מלוכלכת שאת.'' הוא אומר, קולו ארסי והוא מצביע על אמא בגועל.
''בנים, תעלו לחדר.'' היא לוחשת לנו אבל המפלצת שומע ומניד בראשו.
''לא. הגיע הזמן שהם יהיו גברים וידעו איך מתנהגים לבחורה.'' הוא אומר ויורק על הרצפה בסיום המשפט.
אני, מיקלה וקרלו עומדים בשורה.
המפלצת מחזיק באמא ומושך אותה לחיכו דרך הכתף והיא מועדת קצת.
אני ישר מושיט ידיים כדי לתפוס אותה למקרה שתיפול אפילו שהוא שולח לי מבטי שנאה באותו רגע.
רק ברגע שאני רואה שהיא עומדת יציב אז אני חוזר לעמוד כמו שצריך ולא זז.
המפלצת זורק את אמא על הרצפה ואני לא משמיע קול.
מיקלה וקרלו לעומת זאת נבהלים וזזים לאחור.
המפלצת מושיט את ידיו כדי לתפוס אותם אבל אני דוחף אותם לאחור כדי שאני אוכל לעמוד במקום שלהם.
העיניים שלו משדרות אך ורק שנאה כשהוא תופס אותי והוא זורק אותי ליד אמא.
אני כמעט נאנק בכאב אבל נושך את שפתי במקום זאת כדי לא להשמיע קול.
''אתה מטומטם. הם צריכים לסבול.'' הוא לוחש.
קולו רעיל ותוקפני.
אני לא מעיז להסתכל עליו אבל אני שומע אותו מוציא את החגורה ממכנסיו.
''לא לא.. חכה בבקשה..'' אמא שלי מתחננת
''תסתמי!" הוא צועק ואני שומע את החגורה מכה בה.
''הכל יהיה בסדר אמא.'' אני לוחש לה מבלי שהוא ישמע.
אני נושך את שפתי ונשאר על הרצפה אבל בכל הזמן הזה אני מסתכל לקרלו ומיקלה בעיניים.
בדרך כלל הוא היה שולח אותם למעלה ולא נותן להם לראות את זה אבל עכשיו הוא החליט שהוא רוצה שהם יראו.
קרלו נאחז במיקלה מאחורי גבו כדי שהמפלצת לא יראה ומיקלה תומך בו.
אני מסתכל עליהם ושומר על ארשת פנים שמראה שהכל בסדר ושלא כואב לי.
אני נושך את שפתי ובכל מכה נושך חזק וחזק יותר עד זוב דם.
כל שפתיי כבר מלאות בפצעים אבל זה לא מפריע לי כמו שאר הגוף.
''תספור!" הוא צועק ומכה עוד פעם
''3.. 4.. 5.." ככה אני סופר כל מכה.
אני יכול לראות מזווית העין כמה אמא מתאפקת לא לבכות ולא להשמיע צליל.
העיניים של קרלו נמלאות בדמעות אבל הוא לא נותן להם ליפול.
כולנו כבר מגיל קטן למדנו שאסור לבכות, אסור להתנגד, אסור לוותר או לעזור לאחר.
בדרך כלל המפלצת עוצר כשהוא מגיע לעשר אבל הפעם הוא ממשיך.
הגב שלי כבר צורב ואני בטוח שהוא מדמם אבל אני לא עושה כלום.
כשהוא מגיע לעשרים הוא מרים אותי מהרצפה וסוטר לי.
אני מרגיש את הצריבה החזקה על הלחי שלי אבל לא משמיע קול ולא מראה שום דבר חוץ מאדישות.
''תעמוד." הוא אומר ואני הולך לעמוד ליד מיקלה וקרלו.
הוא מושך את אמא מהשיער ומוריד לה את החולצה.
''את חתיכת זונה!" הוא צועק ומכה אותה בחגורה.
הנשימה שלי עוצרת ואני לא מעז להסיר את עיניי ממנה.
''בבקשה.. תן להם ללכת...'' היא מתחננת שוב אבל הוא רק מכה אותה עוד פעם.
''לא מגיע לך את הזכות לדבר!" מכה ''את סתם זונה!" מכה ''לא מגיע לך כלום!" מכה ''לא לאכול! לא לשתות! לא לדבר! בקושי לנשום!" מכה ''אישה, חסרת תועלת כמו כל השאר!" מכה ''מה עשית עם האיש ההוא אה?'' הוא שואל בכעס ומושך בשיער שלה.
היא מרימה את פניה אליו בכאב ומדברת במהירות ''אני.. רק ביקשתי ממנו עזרה להגיע למוצר בסופר.. אני לא עשיתי כלום..... אני נשבעת.''
''תשתקי!" מכה ''עכשיו את לא רק זונה אלא גם שקרנית?" סטירה
הוא מעיף את ראשה על הקצה של השולחן קפה בסלון והפינה פוגעת לה במצח.
היא מתחילה לדמם אבל לא אומרת כלום.
אני מסתכל עליה ואפילו לא מנסה להסתיר את הכאב.
כואב לי מהמכות, מההצלפות, מהסטירות, מהמילים הקשות, אבל הכי כואב לי לראות אותה ככה.
לראות אותה ככה ולדעת שאני לא יכול לעשות כלום, אפילו לא להגן על האחים שלי.

***כמה חודשים לאחר מכן***

אני חוזר הביתה מאימון.
לא ראיתי את אבא כל היום, אחד החיילים שלו לקח אותי ואת מיקלה להתאמן וקרלו נשאר בבית בגלל שהיה חולה.
למרות היותו בן ארבע המפלצת עדיין רוצה לאמן אותו.
אני נכנס הביתה ונועל את הדלת, הריח היחיד שאני מזהה זה ריח של דם.
אני מנסה להבין מאיפה זה מגיע, אולי מאיזה חייל או מישהו אחר.
אני מגיע לחדר של אמא והמפלצת והריח רק מתחזק.
הלב שלי מתחיל לדפוק אבל אני מנסה להשתלט עליו.
אני פותח את הדלת ורואה את הגוף של אמא שוכב על הרצפה.
מישהו עומד מעליה, אני לא יכול לראות את הפנים שלו בגלל שהם מאחורי מסיכה אבל אני יודע שאני מכיר אותו.
הוא מסתובב כדי להסתכל עליי ועיניו נפערות.
אני מסתכל על היד שלו ורואה שהוא מחזיק סכין, והסכין תקועה עמוק בחזהה של אמא שלי.
עיניי נפערות אבל לא בגלל האיש.
אמא שלי לא מגיבה ונוזל ממנה דם, הרבה הרבה דם.
האיש הזר מוציא ממנה את הסכין ויוצא החוצה מהחלון לפני שאני מספיק לעשות משהו.
אני יודע שאני צריך לרדוף אחריו, אבל אני לא יכול.
אני רץ לאמא ומתחיל לנסות לסתום לה את הפצע.
אני רואה כבר שזה לא אפשרי, שאין נשמה בעיניה.
אבל אני מנסה בכל זאת.
אני עושה לה חוסם עורקים בדרך הכי טובה שאני מצליח ומזיז את ידיי על החזה והצוואר שלה בניסיון למצוא דופק.
עשר דקות רצופות אני מנסה אבל כמובן, לא מוצא כלום.
אני לא מוותר ובדקות הקרובות ממשיך לעשות כל מה שאני יודע כדי לעצור את הדימום ולהחזיק אותה לחיים.
זה אבוד, ואני יודע את זה, אבל אני לא מקבל את זה.
אני רוצה שהיא תמות מזקנה, כשטוב לה ושקט לה ולא כשמישהו רוצח אותה.
אני רוצה שהיא תמות בלי כאבים, בלי כאבי בטן, בלי כלום.
אני יודע שזה כבר לא עומד לקרות אבל אני ממשיך.
שעה עברה מאז שחזרתי הביתה, עוד לא הפסקתי.
אני מעדיף להישאר פה לנצח ורק להמשיך לנסות להחיות אותה אם זה אומר שבסופו של דבר היא תקום, תנשק לי את המצח ותקרא לי תאו.
רק עוד פעם אחת, עוד נשיקה קטנה אחת, עוד פעם אחת שהיא תקרא לנו ספר, שתשכיב אותנו לישון, שתשאל איך היה היום שלנו ותקרא לכל אחד מאיתנו בכינוי החיבה שלו, שתהיה איתנו, רק עוד פעם אחת, רק עוד יום אחד.
''בבקשה... בבקשה..'' אני ממלמל תוך כדי אפילו שאני יודע שזה לא יעזור.
היא איננה.
ואני כמעט בטוח שזה הוא, המפלצת, אבא שלי.

___________________________________________

🖤