אהבה שבורה

פרק 30

-בל-

יצאתי מהמקלחת, ישר מתנגבת ומתלבשת.
רגליי עדיין רועדות מהמחשבה.
אף פעם לא עשיתי דבר כזה, זה תמיד הרגיש לי מטורלל, מוגזם, אסור.
אבל כשהסתכלתי עליו, מאמן את החיילים, קשוח, אסרטיבי, לא יכולתי לשלוט על חום גופי.
כמעט מעדתי מהעקבים אין ספור פעמים כשרצתי על ההליכון.
רצתי עוד ועוד, מנסה לשכוח מהמחשבה הזאת, אבל לא יכולתי.
הייתי צריכה את זה.
הייתי צריכה את הידיים שלו בין רגליי, את שפתיו על צווארי ואת קולו נכנס לראשי ולעולם לא יוצא.
אני יוצאת חזרה לאזור האימונים, לא רואה את מצאו או את החיילים.
אני לוקחת את נעליי הספורט שהשארתי שם ואז אני מרגישה את נוכחותו מאחורי.
אני לא מסתובבת אבל אני יכולה להרגיש את מבטו עליי.
אני לוקחת את הזמן כשאני נועלת את הנעליים, לא רוצה להסתובב ושיראה את הסומק על לחיי.
כשאני מסיימת אני נאלצת לקום ולהסתובב אליו בכל זאת.
אני רואה את שיערו הרטוב
גם הוא היה במקלחות?
לא..
זה אומר...
לא יכול להיות שהוא שמע אותי... נכון?
אני מרגישה את לחיי מתלהטות ואני רואה את חיוכו גדל.
החיילים לא כאן וזו הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך ככה, כמו טורף.
הוא מתקרב אליי ושם את ידו בעורפי, מטה את ראשי מעלה וטורף את פי בנשיקה.
אני משתמשת בזה כדי להשיג חזרה את הכוח שלי, לשים את המבוכה בצד ולטרוף את פיו חזרה.
לשונתינו נלחמות על השליטה בפיו של השני עד שאני מרגישה את חיוכו נמתח על פניו ולשונו מוותרת, נותנת לי להשתלט על פיו.

''בל" אני שומעת את קולו של קרלו.
טונו רציני יותר מבדרך כלל "יש לאחרונה בלאגן עם המאפיות." הוא מתחיל, אני מבינה לאן הוא חותר אבל אני נותנת לו לסיים את המשפט ''את ושירה, תצטרכו לבלות כאן יותר בימים הקרובים."
או במילים אחרות, תעברו לגור כאן.
אני רק מהנהנת, יודעת שלי אין בעיה וככל הנראה גם לשירה לא יהיה.
אני יורדת לסלון ורואה אותה יושבת על הספה כשהטלוויזיה פתוחה אבל היא לא מסתכלת על הסרט.
''מה קורה?'' אני שואלת ומתיישבת לידה
''בסדר. מה עם ברוק?''
''מת.'' אני אומרת והיא מושכת כתפיים.
אני מחליטה לבדוק קצת את האופי של מת'יו כי חוץ מהסיפורים של שירה לא באמת הכרתי אותו
''מת'יו! בוא תצטרף אלינו, אנחנו רואות סרט.'' אני אומרת ומסתכל עליו, עומד בפינה של הסלון ושולח הודעות בטלפון.
הוא מרים את ראשו אלינו מהטלפון ושולח אליי מבט רצחני
אוקיי גראמפי
אני לעומתו עדיין מחייכת ומחליטה להשתמש ב'קאפו כארד'
''מה אתה באמת עומד לסרב לאישה של הקאפו?'' אני שואלת אותו ומרימה גבה, הוא מגלגל את עיניו אבל מתקדם אלינו ויושב בקצה הספה.
''איזה סרטים אתה אוהב לראות?'' אני שואלת אותו עם חיוך תמים
הוא סוף סוף מחליט לפתוח את הפה והוא עונה לי ''אני לא רואה סרטים.''
''אז לא אכפת לך שאני אבחר נכון?'' אני שואלת אותו והוא מניד את ראשו
מעולה.
אני מחפשת בשלט את הסרט 'בת הים הקטנה' ושמה אותו
הוא מרים את עיניו לטלוויזיה ונראה מיואש אבל להפתעתי, במקום לחזור לטלפון הוא מניח אותו בצד ובאמת רואה איתי ועם שירה את הסרט.
''מה את אומרת על לעבור לגור פה?'' אני שואלת את שירה אחרי כמה דקות
היא רק מושכת בכתפיים כאילו לא אכפת לה
''קרה משהו? למה לא אכפת לך?'' אני שואלת
''באמת יש לי ברירה?''
''כן. אם את לא רוצה אז לא נעבור.''
''אבל זה לא מסוכן או משהו? יש את הרוסים והיפנים אני יודעת...''
''שירה. את גרה איתי. זה יותר מסוכן מי כל יפני או רוסי שאי פעם תפגשי.''
זה לא כזה שקר.
''לא כזה אכפת לי באמת. אני זורמת.'' היא אומרת
ואני יודעת שהיא מעדיפה שלא אבל לא נעים לה להגיד
''יאללה נו, גם יש לנו פה את גראמפי כדי שיראה איתנו סרטים'' אני אומרת ומצביעה על מת'יו שזורק לי מבט, מגלגל עיניים וחוזר לצפות בסרט במבט אדיש ''מה אומרת?''
''טוב יאללה, יכול להיות כיף.''
''דאיימ, זה היה קל יותר משחשבתי.'' אני ממלמלת והיא תוקעת בי מרפק וממשיכה לראות את הסרט.
אני גם מסתובבת כדי לראות אפילו שאני זוכרת כבר את כל הסרט בעל פה.
עכשיו מגיע השלב שאריאל מתווכחת עם אבא שלה ואני לא יכולה שלא להיזרק למחשבות שלי ושל אבא שלי.
תמיד כשהוא היה כועס עליי בגלל משהו שעשיתי כשהייתי ילדה קטנה ואז הייתי הולכת ישר לחדר של אח שלי כדי להסיח את דעתי. אף פעם לא אהבתי לריב עם ההורים שלי, במיוחד לא כשהם צעקו עליי.
מה הייתי עושה כדי שהוא יצעק עליי עוד פעם אחת...
המחשבות שלי נקטעות כשאני רואה קרלו מתקרב אלינו ואני מעדיפה לדבר איתו מאשר להמשיך לחשוב על המשפחה שלי
''קרלי, רוצה לראות איתי, עם שירה ועם גראמפי את בת הים הקטנה?'' אני שואלת אותו והוא מחייך חיוך צדדי קטן ומתקרב אלינו
''גראמפי?'' הוא שואל כשהוא מתיישב ליד שירה
''נוו, מת'יו וגראמפי זה אותו דבר.'' אני אומרת ומזיזה את הראש שלי כדי לצפות בסרט
הוא מגחך ורואה את הסרט יחד איתנו.