אהבה שבורה

פרק 39

-בל-

שלושת הימים הבאים בילינו כמו שכל ישראלי חולם.
שתינו שוקו בשקית ואז קיבלנו בחילה, אכלנו פלאפל והתבאסנו שהפיתה נקרעה, אכלנו שווארמה והתעצבנו שהלאפה נקרעה, רבנו וצפרנו לאנשים בכביש, החיים הטובים.
אחרי כל החוויות האלה דאגנו לעשות גם דברים יותר משמחים ומחר כבר יום רביעי.
מאז השיחה שלי עם שירה ראיתי שהיא וקרלו התרחקו קצת וידעתי שאני חייבת לדבר איתה על זה, למרות שנראה לי הפעם אני אדבר עם קרלו כי לשירה כבר אמרתי מה היא צריכה לעשות.
עכשיו כבר לילה וכולם ישנים, חוץ ממני, כרגיל.
אני מסתכלת על הפנים של מתאו כשהוא ישן ולא יכולה להפסיק לחשוב על הלילה שלנו בבית הקברות.
אם להגיד את האמת, לא דיימנתי שהפעם הראשונה שמישהו יגיד לי שהוא אוהב אותי ואני אגיד לו שאני אוהבת אותו יהיה בבית הקברות, ליד הקבר של אח שלי ואמא שלי.
אבל אני חושבת שזה רק הפך את זה ליותר נחמד, המחשבה שאח שלי צופה בי ושומר עליי והמחשבה שאמא שלי צופה ומקנאה, כי היא אף פעם לא אהבה שדיברתי עם בנים בכללי, הייתה איתי כל הזמן.
אח שלי תמיד דאג שיהיה לי טוב, לא משנה מה והמחשבה שהוא שמע כל מה שמתאו אומר גורמת לי לחשוב שהוא היה מאשר לי אותו.
נכון שגם אם הוא לא היה מאשר עדיין הייתי ממשיכה לצאת איתו, ונכון שאין לי מושג מה קורה אחרי המוות והאם הוא באמת רואה אותי, אבל אני אוהבת לחשוב שכן.
אני מסתכלת עליו כאילו זה הפעם הראשונה.
אני מסתכלת זוכרת כל פרט בו.
השיער השחור שלו, שהוא לא ממש חלק אבל לא ממש מתולתל, הוא לא ממש ארוך אבל הוא גם לא כזה קצר, הוא בדיוק מתאים בשביל שאני אשחיל את הידיים שלי בתוכו.
את קו הלסת המדויק והחד שלו.
את האף שלו שלמרות שאפשר לראות שהוא נשבר כמה וכמה פעמים, הוא תמיד התאחה בשלמות.
את הזיפים הקטנים שלו, בקושי אפשר לראות אותם אבל הם עדיין קיימים מה שגורם להרגשה גם חלקה וגם מחוספסת.
עכשיו הוא עוצם את עיניו אז אני לא יכולה לראות אותם אבל אני רק מדמיינת את הצבע האפור הזה של העיניים שלו, הן נראות כמו סערה.
''רוצה תמונה?" אני שומעת את הקול הצרוד של מתאו שמעיר אותי מהמחשבות.
אני מחייכת קצת ומהנהנת ''אם אפשר בלי חולצה, אני אשמח." אני אומרת, מתגרה קצת והוא מגחך.
אני מרגישה את הידיים שלו על המותניים שלי, מושכות אותי אליו ואני נמסה מהקרבה אליו.
''למה את לא ישנה?" הוא שואל, עדיין לא פותח את עיניו והקול שלו עייף.
''אני תקועה במחשבות.'' אני אומרת ואז הוא פותח עיניים ומסתכל עליי.
הוא מסתכל עליי לכמה שניות לפני שהוא מתקרב לנשיקה קטנה על השפתיים שלי ואז על המצח.
הוא מושך אותי קרוב יותר כך שאני אניח את ראשי על החזה שלו ''לישון.'' הוא אומר ואני מחייכת חיוך קטן כשאני מתחילה להרגיש את העייפות.

אני מתעוררת בבוקר לקול של צעקות מהחדר ליד.
אני פותחת עיניים באיטיות ורואה את מתאו מקליד משהו מהר בטלפון במבט עצבני, הוא מרגיש שאני מסתכלת עליו והוא מעביר את המבט שלו אליי והוא מיד נראה יותר רגוע.
''תחזרי לישון מלאך שלי, זה קרלו ושירה מתווכחים על משהו. אני כותב לו להיות בשקט.'' הוא אומר במטרה לנסות לגרום לי לחזור לישון אבל להפך, אני רק מתעוררת והולכת מהר לחדר שלהם.
אני נכנסת בלי לדפוק או להגיד משהו ורואה את שניהם עומדים וצועקים אחד על השני.
אני לא מצליחה אפילו להבין על מה הם רבים והצעקות שלהם רק מתחזקות.
''שקט!" אני צועקת לבסוף ושניהם ישר משתתקים.
שירה מסתכלת עליי אבל אני לא מסתכלת עליה, רק נותנת לקרלו מבט מהגהינום אבל הוא לא מסתכל עליי.
שירה יודעת על הבעיות שינה שלי והיא תמיד משתדלת לעשות הכל הרבה יותר בשקט מתי שאני ישנה.
''שירה החוצה.'' אני אומרת והיא יוצאת, אני לא מורידה את המבט שלי מקרלו.
''על מה לעזאזל זה היה?" אני שואלת, לא בצעקה אבל גם לא בקול חלש.
אלא קול תוקפני.
''כלום.'' הוא עונה
''כן הבנתי, אתה אומר כלום אני אומרת תספר לי בכל זאת ככה כמה פעמים עד שאתה נשבר, אולי תחסוך את כל זה ותספר לי?" אני אומרת, לא באמת שואלת כי אני יודעת שבסופו של דבר הוא יספר לי.
''היא סיפרה לי על האקס שלה, אני סיפרתי לה על המשפחה שלי, התפתח ריב כי לא ידענו מה לעשות.'' הוא ממלמל ואני מניחה יד על המצח שלי ביאוש.
''שני דבילים.'' אני ממלמלת ויוצאת החוצה כדי לדבר עם שירה.