ריידר- ההתעללות שאני סופג על גבי שנים בלתי נסבלת, נשאר לי לסבול את יב' כדי שגלגל הסבל יעצור. אבל כשמגיע התלמיד החדש שנראה קטלני אני יודע שאלו בשורות רעות והן מוכחות כשהתלמידים שמתעללים בי נמצאים מתים אחד אחרי השני. השם שלו זה קיל ובדיוק כפי שאני חוש...
העיניים שלי נפתחות באיטיות, מיד נסגרות שוב. האור הלבן מעליי חד מדי, שורף לי את הראייה. אני ממצמץ בכבדות, מנסה להכריח את עצמי להישאר ער, אפילו זה מרגיש קשה בצורה בלתי נסבלת.
העפעפיים שלי כבדים, נעצמים לבד. אני מנסה לקחת נשימה עמוקה וזו טעות, מפני שכאב חד מזהיר אותי וחולשה עוברת לי בגוף מיד. מעייף, כזה שמרוקן ממני כל טיפת כוח.
החזה שלי מרגיש כבד. הידיים שלי חסרות תחושה ואני בקושי מצליח להזיז את האצבעות שלי. ברגע שהראייה שלי מתחילה להתבהר, אני מתחיל להבין איפה אני. הריח החריף של חומרי החיטוי. הצפצוף הקבוע של המכשירים. הסדינים הנוקשים מתחתיי. בית חולים.
אני מנסה להזיז קצת את הראש, אבל הכל מסתחרר מיד. הגוף שלי מגיב כאילו עצם זה שאני ער כבר דורש ממנו יותר מדי. אני בולע את הרוק בקושי, מרגיש את הגרון שלי יבש ושורף, ואז אני מרגיש משהו חם עוטף את היד שלי. אחיזה.
אני מפנה את המבט לאט לצד, ובשנייה שאני רואה את אמא שלי יושבת ליד המיטה, משהו בי מתכווץ. היא חזרה מהטיול עם אבא? אמא נראית כאילו לא ישנה בכלל. השיער שלה מבולגן, העיניים שלה אדומות ונפוחות מבכי, והידיים שלה אוחזות בי חזק. היא יושבת קרוב כל כך למיטה, כאילו פחדה להתרחק אפילו לשנייה.
ברגע שהיא מרימה את מבטה וקולטת שאני ער, עיניה נפקחות באחת בהלם. "ריידר.. ילד שלי." היא לוחשת בכאב, והקול שלה רועד ושובר אותי.
"אלוהים. אתה ער," אני רואה את הדמעות מצטברות לה בעיניים למרות שהיא מנסה לעצור אותן. היא מקרבת את עצמה אליי מהר, מניחה יד רועדת על הלחי שלי כאילו היא צריכה להרגיש שאני באמת כאן.
"אני פה," היא אומרת בלחישה חנוקה. "אני פה, מתוק שלי... הכל בסדר... הכל בסדר..." אני רוצה לענות לה. באמת רוצה. אבל הגוף שלי לא משתף פעולה. השפתיים שלי נפתחות מעט, ויוצא ממני רק קול חלש, שבור וחסר אוויר. הפנים שלה מיד מתכווצות מדאגה.
"לא, לא... אל תנסה לדבר." היא מלטפת לי את השיער בעדינות, אבל היד שלה רועדת בלי שליטה. "בבקשה, פשוט תנוח... אתה לא צריך לדבר..." העיניים שלי שוב נעצמות לחצי מעצמן.
אני מנסה להילחם בזה, מנסה להישאר איתה עוד קצת, אבל העייפות מכריעה אותי בכל פעם מחדש. הכל מרגיש רחוק ומטושטש בקצוות, כאילו אני מחליק שוב לתוך החושך. אבל גם כשההכרה שלי בורחת שוב, אני עדיין מרגיש את היד של אמא שלי מחזיקה אותי.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
עיניי נפקחות, הגוף שלי עדיין כואב בכל נשימה, אבל פחות מפעם קודמת. "איך אתה גיבור?" אני מזהה את הקול של אבא שלי, ולא מסובב את הראש. "אני בסדר." קולי קר. ברגע שהכאב נרגע ומפסיק לאפוף את מחשבותיי, זיכרון לפני היריה שבו אני מעיף את קיל וכועס עליו לחינם, למרות שהוא רק מבהיר לי כמה שאני חשוב לו.
"גיבור? משהו קרה?" דמעות מרטיבות את לחיי. בגלל החוסר ביטחון שלי, פגעתי בו. העפתי אותו כשהוא רק סיפר לי שלא אכפת לו מאף אחד אחר, ובגלל שקינאתי התעלמתי מדבריו. "אני יודעת שאתה חושב על ג'ניפר אהוב שלי, היא לא איתנו." דבריה של אימי מכים בי, ג'ניפר..
זיכרון של עיניה המתות נעוצות בי מסחרר את ראשי, הלב שלי פועם במהירות. עד שסוף סוף סידרנו את העניינים בינינו, היא הקריבה את חייה למעני. אני מכיר אותה כל החיים שלי, ומה שקרה זה שהחיים שלה נלקחו מול העיניים שלי. אני מחכך את שיניי בעוצמה, העולם לא הוגן.
"אני רוצה להיות לבד," אני מייבב בכאב, פגעתי בקיל, ג'ניפר נהרגה וכל נשימה מכאיבה לריאות שלי. אני בשפל, וזה מגיע לי. "ריידר.." שמי נפלט באנחה כאובה מפיה של אמא. אני לא מגיב, אבא אוחז בזרועותיה ומראה לה את היציאה. אני נשאר במיטה, בקושי מצליח לזוז. בוכה על גופתה של ג'ניפר, נזכר בכל הרגעים הטובים שלנו.
"אתה יודע ריידר, לא אכפת לי מי אוהב אותי. אם זה מיליון אנשים, חשוב לי שתהיה אחד מהם. ואם יגידו לי שזה יהיה עשרה מיליון אנשים ולא תהיה אחד מהם, אז ארצה שרק אתה תאהב אותי." זה המשפט שהיא אמרה לי בגיל עשר. הכל באשמתי, הייתי נאיבי. באיזשהו מקום ידעתי שהיא באמת מאוהבת בי.
היא תמיד בחרה בי על פני כל דבר אחר, היא אהבה את הזוגיות המזוייפת שלנו. ידעתי את כל זה, וניצלתי אותה. אני הומו, וניצלתי את חברה שלי במשך כל הזמן הזה. אני מוחה את דמעותיי. לעזאזל, איך היא מתה ואני חי?
גרוני חנוק, אני מסתכל הצידה, על הכיסא הריק מולי. מדמיין את קיל. מצד אחד, ליבי מתמלא אהבה אליו. מצד שני גם חרטה, כי אהבתי אליו הרגה את ג'ניפר. הייתי רוצה שהוא יהיה פה לידי, אבל באותה נשימה שלא.
אני מאגרף את היד שלי, איפה קיל? למה הוא לא כאן בשבילי? יכול להיות שבאמת הרסתי הכל? יותר מדי שאלות שמבשלות את המוח שלי, ללא שום מענה. אמא ואבא חוזרים, מתיישבים מולי.
"עכשיו הודיעו לנו שגופתו של אוליבר נמצאה בחצר של ג'ניפר, לאחר שהשוטרים הגיעו כדי לתשאל את ההורים שלה." שפתיי נפשקות, אני ישר יודע מי עשה את זה ברגע שאבא מזכיר את צמד המילים גופתו של אוליבר. קיל נקם בשבילי.
"ריידר.. אני אבא שלך, אבל אני גם שוטר שצריך למלא את תפקידו. כשתרגיש יותר טוב, אתשאל אותך בנוגע לאירועים האחרונים. בגלל שהחבר שלך אוליבר, ירה בחברה שלך וניסה להרוג אותך." זה מה שההורים שלי יודעים על אוליבר, שהוא היה חבר טוב שלי. לא אקס שלי, לא המתעלל שלי מזה שנים, אלא רק חבר טוב.
"בסדר." אני לא מופתע מדבריו. "יצאנו לטיול למשך שבועיים ואני חוזר למקרה הכי גדול שקרה בעיר הזאת. חבורת נערים מתים, חברה שלך וכמעט אתה. מה לעזאזל קרה פה?" אבא נשמע מתוסכל, זה לא מה קרה פה, זה מי קרה פה והתשובה לכך?
