אהבה מומרת לשנאה

פרק 64

קיל-

אני יושב על המיטה, ראשי שמוט אל הרצפה. כף רגלי מתופפת בקצב בלתי פוסק על המרצפות, בעוד ליבי מתכווץ פעם אחר פעם. אני מעביר יד בשיערי, מהדק את הלסת בחוזקה.

הרגתי את אוליבר, וזה לא העניק לי אפילו שמץ של סיפוק. הגבר שלי עדיין שוכב במיטת בית חולים, מחובר למכונת הנשמה. כל מה שאני רוצה הוא להיות שם, לצידו. להחזיק לו את היד. לוודא שהוא לא עובר את זה לבד.

אני לא מסוגל. הכאב גדול מדי. עצם המחשבה על מה שריידר עבר גורמת לחזה שלי להתהדק. ליבי מפסיק להלום בכל פעם שהתמונה שלו שוכב חסר הכרה עולה בראשי.

אצבעותיי מתהדקות לאגרוף עד שהמפרקים מלבינים. בבית החולים בקושי הצלחתי לרסן את עצמי. עוד רגע אחד, ועוד מבט בו, והייתי מאבד שליטה.

דלת החדר נפתחת באיטיות. "קיל?" אני שומע את קולה של אמא, שקט ומהוסס. אני אפילו לא טורח להרים את הראש. הדלת נסגרת חרש, ופסיעותיה מתקרבות אליי.

"אני מעדיף להיות לבד," אני אומר בקול נמוך, מבלי להסיט את מבטי מהרצפה. היא בכל זאת מתיישבת לידי, נוגעת בכתף שלי כאות תמיכה. אני אפילו לא התקלחתי, אני עדיין מוכתם בדם של אוליבר.

"אני יודעת עד כמה אתה אוהב את ריידר," היא מלטפת את גבי בעדינות. אני מסב את ראשי הצידה, אני אוהב את ריידר יותר משאנשים רוצים לחיות.

"הוא שוכב שם.." קולי נעצר, קשה לי להמשיך. "כמו גופה." אני לוקח נשימה עמוקה. המחנק בגרוני לא נותן לי לפלוט עוד מילה. "קיל.." קולה נשמע כאוב, היא נעמדת ולוקחת צעד מולי.

כעבור רגע אמא כורעת על ברכיה מולי. עיניה משקפות דאגה עמוקה, ודרך ההשתקפות בעיניים שלה אני יכול לראות את הכאב בעיניים שלי.

"זה לא בגללך," קשה לי לשמוע את זה, בגלל שזה כן בגללי. "אם לא הייתי מתערב לו בחיים, ואולי לא הורג את המזדיינים האלה, ריידר לא היה נפגע. הבן זונה רצה להרוג אותי." אוליבר בא בשבילי, ולא מצא אותי. אם לא הייתי הולך באותו הרגע, ונשאר לצידו של ריידר, הייתי מגן עליו.

"זה כבר קרה, אל תאבד את עצמך. ריידר חי, הוא פגוע אבל עדיין חי. ברגע שיתעשת על עצמו הוא-" אני נעמד ישר, אמא נקטעת מהפעולה שלי. "יתעשת על עצמו? הוא כמעט נהרג, וחברה שלו נהרגה. אם לא הייתי דוחף את עצמי לחיים שלו, כל דבר מזה לא היה קורה."

אמא נאנחת, "אתה צודק, אבל עדיין היו אנשים שמתעללים בו, עדיין היה לעצמו ערך נמוך. אני מאמינה שאם הוא לא היה מכיר את הילד שלי, היה לריידר קשה יותר. אתה הצלת אותו."

זה מרגיש לי בדיחה, ברור שהיא תנסה לעודד אותי, זאת אמא. אני הצלתי את ריידר? ככה גם אני חשבתי. רק שלא ציפיתי שאחד מהמזדיינים יביא אקדח לתיכון וינסה להרוג את ריידר.