ריידר-
אני בוהה בתקרה שעות, אין לי שום דבר אחר לעשות. אין לי רצון לאכול, לעשות פעולה שמצריכה ממני תזוזה. אני מרגיש שהחיים שלי נגמרו.
ג'ניפר מתה, הבן זוג שלי לא עונה לי, אבא שלי מתייחס אליי בתור פושע ואמא שלי מסרבת לראות אותי.
אני מנסה להבין איך הגעתי לנקודה כזאת בחיים שלי, שאין לי אף אחד. החיים לא עשו איתי חסד. לעולם לא פגעתי באף אחד, סבלתי מאוליבר והחבורה שלו, ושנים החבאתי את הזהות שלי מההורים.
ועכשיו הכל התנפץ לי בפנים. הדלת נפתחת, האחות ג'סיקה נכנסת עם מגש אוכל. היא היחידה שאכפת לה ממני. אתמול אחרי שאבא שלי איים עליי, היא הבחינה במצב רוח הירוד שלי וניסתה לעודד אותי. היא גם שמה לב שאני לא אוכל.
"שלום ריידר, הבאתי מגש עם חזה עוף אפוי, פירה עם מעט רוטב, שעועית ירוקה, לחמנייה קטנה וכוס תפוזים, שיהיה לך בתיאבון." היא מחייכת, אני מצביע על השולחן המתכוון ליד המיטה שלי. שפתיה מתעקלות בעצב.
"גם אתמול הנחתי לך על השולחן ובסוף לא אכלת." ג'סיקה נוזפת, אני לא טורח להגיב. אני לא שווה את האכפתיות שלה. "נכון! יש גם קינוח, עוגת ג'לי תות, אביא לך פרוסה ממנה." היא מניחה את המגש על השולחן ומסתובבת.
"כשאני חוזרת, אני רוצה לראות שהתחלת לאכול." אני מסתובב במיטה לעבר החלונות, מפנה לה גב. אני שומע את הדלת נסגרת. אין שום סיכוי שאצליח לאכול, תהיה לי בחילה. הדלת נפתחת, "אני רצינית ריידר!" היא פוקדת וטורקת את הדלת.
אני אוחז בשמיכה, מכסה את עצמי מכף רגל ועד ראש. קובר את עצמי תחתיה. הדלת שוב נפתחת, אני לא מגיב לג'סיקה. עדיף לי כבר לחזור לישון, התעייפתי מלבהות בתקרה ולשקוע בדיכאון.
השמיכה עפה ממני באחת, אני מסובב את הראש, לרגע לא מבין מה קורה ואז הלא יאומן קרה... אני פוגש בקיל.
חשבתי שמתי שאראה אותו, אני אתרגש, אצטער על הכל, ארגיש משהו אבל בפועל רק ריקנות ומעט כעס. מצידו של קיל, אני יכול לראות את הרגש על פניו, אבל זה לא משפיע עליי.
"תוכל בבקשה להחזיר לי את השמיכה?" אני שואל בנעימות מזויפת, הוא העיף לי את השמיכה לרצפה, לא מספיק הוא מתעלם ממני ועכשיו הוא חושב שהכל בסדר?
"אני מצטער בון," אני מהנהן, "אני מקבל את ההתנצלות, תוכל להחזיר לי את השמיכה?" במקום לעשות כבקשתי, הוא מתיישב על המיטה לידי. "אני... אני לא יודע מה להגיד," הוא נראה אבוד, אז אעשה לו את זה יותר קל.
"אשמח שתחזיר לי את השמיכה, תצא מפה ותטרוק את הדלת. פעם הבאה אל תבוא ללא התראה.." כשאני חושב על זה לעומק, "..פעם הבאה אל תבוא בכלל." אני מוסיף. פניו נופלות והוא מאגרף את ידיו. הוא בא להגיד משהו, וג'סיקה נכנסת עם צלחת שעליה פרוסת עוגת ג'לי.
היא מעבירה את מבטה במהירות ביני לבין קיל. "הכל טוב?" הדאגה בפניה ניכרת. "כן." קולו יוקד, אני לא מבין למה הוא נשמע כועס. "אני לא מעוניין שהוא יהיה פה." קיל לוקח נשימה עמוקה, מנסה להרגיע את עצמו. ג'סיקה נלחצת, המבט המצמית שקיל שולח לעברה נראה קטלני. "תעזוב אותה." אני דורש, היא לוקחת כמה צעדים לאחור.
"את לא עושה שום דבר, את מבינה?" קולו מחוספס, מאיים. היא נראית מפוחדת, ומסתכלת אליי במבט שמשדר שהיא רוצה לעזור לי, אבל לא יודעת מה לעשות. "ג'סיקה, מצטער שעירבתי אותך בזה. אנחנו בדיוק פותרים משהו ואמרתי את זה בגלל כעס, הוא הבן זוג שלי." היא בולעת רוק.
"ב..סדר. אני מניחה את העוגה ליד המגש, בבקשה תאכל, מאז אתמול לא אכלת שום דבר." היא מניחה את הצלחת ליד המגש אוכל ובורחת מכאן, טורקת את הדלת אחריה. "אתה לא אוכל?" הוא בוחן את האוכל על השולחן.
"אני לא רעב, אתה מוזמן לאכול." קיל נעמד, פוסע לעברי ואני מרים את ראשי, מביט לתוך עיניו. "זה למה אתה נראה חיוור? כי אתה לא אוכל?" אני מחייך, "מה.. אתה דואג לי? באמת קיל? כי כשראית את ההודעות שלי כשהתחננתי לדבר איתך, לא נראה לי שדאגת." הוא מקיף את המיטה, ניגש לעבר המגש ומרים אותו, אני מתיישב במיטה והוא מניח אותו על ברכיי.
"אתה היית ימים חסר הכרה, אתה חייב לאכול." אני מניד את ראשי. "אני לא רעב," אני בא להרים את המגש, והוא ישר אוחז בו ולא נותן לי להרים אותו. אני יודע עד כמה הוא חזק, שבחיים לא אצליח להיאבק בו, ואני בכל זאת מנסה.
קיל מחייך, "אולי אם תאכל תהיה מספיק חזק להרים את המגש," הלעג שלו מפריע לי. אני משחרר מהמגש, הוא מרים לחמנייה מהמגש, מוציא מהניילון ומקרב אותו אליי. "אתה דפוק קיל," אני לוקח את הלחמנייה ומחזיר למגש.
"בון, אתה יכול לעזאזל לאכול כבר?!" הפעם כל המעט רוגע שהיה בו, נטש אותו. "אני לא יכול! תהיה לי בחילה." אני מרים את המגש ומניח ליד השולחן.
נושך את השפה שלי, מרגיש את הכעס מטפס בי. "אתמול התחננתי לדבר איתך.. הייתי צריך אותך," אני פולט, הוא מתיישב לידי, אוחז בכף יד שלי.
"לא היה אכפת לי משום דבר, רציתי רק אותך. אבל אז התעלמת ממני, ישר הבנתי למה." גבותיו מצטופפות בבלבול. "התכוונת לנטוש אותי," האחיזה שלו בכף ידי מתהדקת, הוא מאשר את זה בהנהון. ואז סוף סוף אני מרגיש משהו שהוא לא ריקנות.
כעס, עצב, וגם שמחה על זה שהוא מולי. כל סערת הרגשות מוטחת בי בחוזקה. דמעה זולגת מהעין שלי, "פחדתי, חשבתי שאני הולך למות." ובכל זאת, יש בי חרטה שלא מתתי. שהסוף שלי לא היה כמו הסוף של ג'ניפר.
"שתדע... עדיין חשבתי עליך, עד הרגע שאיבדתי את ההכרה." אני פולט בבכי חרש, קיל מצמיד אותי לגופו. "בון.. אני חתיכת מזדיין, אני יודע." הוא לוחש.
"למה רצית לנטוש אותי?" אני שואל בבלבול, החיבוק שלו מתהדק, וזה אפילו מעט כואב כשאני נמחץ בשרירים שלו, אבל אני מקבל נחמה מקרבתו.
"ביום הראשון שהגעתי לפה וראיתי אותך חסר הכרה, בקושי מצליח לנשום או לזוז. הלב שלי הפסיק לפעום, היה לי קשה לראות אותך ככה.." הוא משתתק. לא ידעתי שככה הוא הרגיש, ידעתי שהוא ביקר אותי פעם אחת.
"..לעזאזל אני הרגשתי כעס, הרגשתי שהכל באשמתי." אני מניח את ראשי על הכתף שלו, מרגיש שחלק מהכעס שלי מתפוגג.
"אני אוהב אותך בון," הוא פולט, אני עוצם את העיניים. אני אוהב אותו גם אבל אני לא יודע עד כמה הקשר שלנו יחזיק מעמד.
YOU ARE READING
אהבה מומרת לשנאה
Narrativa generaleריידר- ההתעללות שאני סופג על גבי שנים בלתי נסבלת, נשאר לי לסבול את יב' כדי שגלגל הסבל יעצור. אבל כשמגיע התלמיד החדש שנראה קטלני אני יודע שאלו בשורות רעות והן מוכחות כשהתלמידים שמתעללים בי נמצאים מתים אחד אחרי השני. השם שלו זה קיל ובדיוק כפי שאני חוש...
