***
לפעמים החיים נראו לי כמו סרט, כולנו היינו דמויות, מרכזיות או משניות, תלוי באיזה סרט שיחקנו ומי יצר אותו. הגורל של כולנו הוכתב מראש כבתסריט וכשעשינו בחירות שלא תאמו לו שילמו עליהן מחיר. החלק העצוב בסיפור הוא שאף אחד לא ידע אם הוא דמות מרכזית או משנית בסרט של האנשים הכי קרובים אליו. וכשהחרדה הייתה דמות מרכזית בסיפור שלך, בסרט שאתה אמור להיות הגיבור בו אתה נעלם ואנשים אחרים משתלטים עליו. כשהחרדה נוכחת אתה מרגיש דמות משנית בחיים של כולם. דמות שבלעדיה העלילה תוכל להמשיך בלי שום בעיה. לפעמים, אפילו הרגשתי כמו הבעיה בחלק מהסרטים. בעיה שצריך להיפטר ממנה.
תדמיינו שאתם עומדים במרכז של כביש ראשי. הבתים מסביב שקטים, המקום שקט, אין מכוניות, אין נהגים, אין אנשים. זה רק אתה והבן אדם הכי קרוב אלייך. הוא צועק שהוא אוהב אותך, צורח על שכואב לו בנשמה ואתה רואה את זה, אתה רוצה להאמין לו אבל יש קול בראש שלך שמתגבר על כל דבר אחר וצועק עד כמה מיותר אתה. אף פעם לא הרגשתי כמו הדמות הראשית בגלל אותו הקול, אותו קול ארור שהיה המנהל בחיים שלי.
אם היה טריילר לסרט שלי הוא בהחלט היה משעשמם, הוא היה על רוח רפאים, או ליתר דיוק על בן אדם שנחשב חי רק בגלל עצם העובדה שהוא נושם אבל הוא הרגיש מת מבפנים. הרגשתי ריקה, לשום דבר כבר לא הייתה חשיבות בעיניי, הסרט שלי פשוט היה חושך אחד גדול וברקע הקולות שבראש שלי משוחחים בניהם. זה הכל.
תמיד רציתי להיות בחירה ראשונה של מישהו, להיות הבן אדם הכי אהוב על בן אדם אחר אבל אף פעם לא הייתה לי הזדמנות כזאת. אף אחד לא אהב אותי במידה שאני אהבתי אותו. אפילו לא ההורים שלי. אנשים הוכיחו לי את זה פעם אחר פעם אז הפסקתי לצפות לכך.
זה היה בין הימים האחרונים שלנו בפרטני ובגלל שהחיים שלי היו סרט קומדיה לא מוצלח במיוחד התסרטאי החליט להצמיד את קורל, צליל, בר ואמה אליי. כמובן שאחרי הריב שלי ושל בר לא דיברנו כל החבורה. לא ציפתי מהן, זכרתי לא להשלות את עצמי.
"מה?" אני לוחשת בחוסר עניין אל תום שנעמד מאחורי והחל ללטף את גבי. אני אשקר אם אני אגיד שהמגע שלו לא השפיע עליי. "אני רואה שלא השלמתן" הוא מתקרב לאוזני כדי שהבנות לא יישמעו. אני מסתובבת אל פרצופו מה שגורם לפנינו להיות צמודות אחת לשנייה וממהרת להדוף אותו ממני בדחיפה קטנה.
"לא" אני מגחכת ברגע שאני קולטת את פרצופו המבולבל. הוא מניד בראשו כלא מאמין ומנסה להתקרב אליי בזמן שאני מצחקקת.
"חברה שלך יודעת שאתה ממזמז בנות 16?" בר ממלמלת בגועל מה שגורם לתום להסתובב אליה בזילזול. גביו מרומות בשאלה והוא משלב את ידיו בזמן שאני מנסה להשתלט על עצמי ולא להתפרץ מצחוק בפרצוף שלה.
"מה מצחיק אותך כל כך?" בר שואלת אותי בזילזול ומסמנת לאמה לא להתערב. צליל וקורל בוחנות את הסיטואציה מבלי להיכנס אליה, משתדלות להישאר כמה שיותר רחוקות ממנה.
YOU ARE READING
כלוּם- הוּשלם
Teen Fiction*** כלום הוא סיפור אחד מתוך סיפורים רבים של בני נוער. הוא מספר על הבעיות, החרדות, הפחדים, ההתאהבויות, המרוץ אחרי ההצלחה בלימודים, הלחץ שבמשפחה והבדידות הנוראית שרובם חווים. במקרה הזה הסיפור מתמקד בקים. נערה צעירה בגיל 17 שנסחפת אל תוך התאהבות בתום ב...
