***
הפעם הראשונה שהבנתי עד כמה דפוק המוח שלי הייתה כשישבתי וחשבתי על הילדות שלי. תחזיקו מעמד, זה עומד להיות הרבה יותר פסיכי משכבר שמעתם ממני. וייאמר לזכותכם ששמעתם ממני כבר די הרבה.
כשהייתי קטנה וחוויתי איזשהו כאב פיזי אפילו הכי קטן שיש גרמתי לעצמי לנסות ולהתרגל אליו. ידעתי שקיימים רופאים- אנשים שיוכלו לטפל בבעיה אבל פחדתי יותר מדי מהתגובה שלהם או של הורי. פחדתי שאנשים ישכנעו אותי שזה כלום ואני ממציאה, פחדתי מכל כך הרבה דברים שקשורים לכך. אני אפילו לא יודעת למה או מאיפה הפחד הזה נבע.
אני זוכרת שהייתי יושבת במיטה שלי ומשכנעת את עצמי שיום אחד אני אתרגל לכאב עד שהוא לא יכאב לי. המוח שלי היה כל כך דפוק עד שהוא גרם לי לחשוב שכמו שאני רגילה לשם שלי אני אתרגל לכאב, שבקרוב הוא יראה קטן בשבילי ואני אוכל לחיות לצידו מבלי להרגיש כלום, כאילו הכל בסדר. אני חושבת שלקחתי את המשפט "עד החתונה זה יעבור" רחוק מדי, תאשימו את ההורים שלי והדודה שאמרה לי את זה כל הזמן.
בכל מקרה, הופתעתי לגלות שזה לא עובד ככה. הכאב הפיזי לא פשוט נעלם מעצמו אחרי תקופה קצרה שבו אתה מתרגל אליו, כניסה של בורג לרגל שלך זה לא משהו שאתה לומד לחיות איתו.
הפעם הראשונה שאני זוכרת משהו כזה הייתה כשנכנס לי חתיכה די גדולה של זכוכית לרגל. אני זוכרת שפחדתי מאוד אבל גם לא רציתי להדאיג את ההורים שלי, פחדתי להוציא את החתיכה בעצמי ושכנעתי את עצמי שהיא תצא לבדה או שאתרגל לכאב מתישהו. מן הסתם, זה לא עבד ושלושה ימים אחר כך מצאתי את עצמי בבית חולים, עם זיהום ברגל ואנטיביוטיקה לוריד.
ההורים המודאגים שלי לא הבינו איך הראש של ילדה קטנה בגילי עובד ועשו לי שיחה ארוכה וזועמת על כך שאני צריכה לדבר איתם על כל דבר שקורה, על איך אני מרגישה ולא לתת לעצמי להתעלל בגוף שלי. הבטחתי להם שאספר להם הכל וזאת הייתה הטעות הכי הכי הכי גדולה שלי.
אבא שלי בדיוק נכנס לתוך חיי הרפואה אפילו יותר. הוא התחיל להתמחות במיון ומטבע הדברים, הוא היה פחות מודאג מפציעות קטנות או כאבים שלא גרמו לי להתעלף ואני הייתי בשלב שבו חיפשתי תשומת לב והתלוננתי על כל דבר קטן, כבר לא שכנעתי את עצמי להתעלם מהכאב. אפשר להגיד שהייתי קצת נעומי.
יום אחד הצד הימני של הבטן שלי כאב בטירוף. אמא שלי חשבה שאני מזייפת כאב לתשומת לב ואבא שלי היה בטוח שאם אני לא מתעלפת מכאבים הם לא קיימים. זה היה בהחלט מחזה אירוני כי בשנייה שהגעתי לבית ספר התעלפתי. כשהגענו לבית החולים גילו שזאת האפנדציט שכמעט התפוצצה לה שם ללא שום התראה מוקדמת.
היו פעמים נוספות שהגענו איכשהו לאותה הנקודה, אותה שיחה, אותו חיפוש אשמים, אותן הבטחות, אותם סיפורים. הכל היה נחמד וטוב, עד שזה הגיע למצב שהם שוב לא מאמינים לי ובודקים אותי פיזית כדי לראות עד כמה כואב לי.
YOU ARE READING
כלוּם- הוּשלם
Teen Fiction*** כלום הוא סיפור אחד מתוך סיפורים רבים של בני נוער. הוא מספר על הבעיות, החרדות, הפחדים, ההתאהבויות, המרוץ אחרי ההצלחה בלימודים, הלחץ שבמשפחה והבדידות הנוראית שרובם חווים. במקרה הזה הסיפור מתמקד בקים. נערה צעירה בגיל 17 שנסחפת אל תוך התאהבות בתום ב...
