***
"אמא שלך הזמינה אותי לאיזה ארוחה משפחתית בבית שלכם.את יודעת על זה משהו? עדן לא מספר לי כלום..." אנה מתיישבת לצידי ולצד עילאי שהחליט לארח לי חברה בזמן שאני מנסה לפתור בהפסקת האוכל את התרגילים לתרגול בלשון. לא משנה, התייאשתי. גם ככה יש לי עוד שעתיים-שלוש בשביל זה. אני סוגרת את המחברת שלי על האצבעות שלי ומביטה באנה בשאלה, מבטיחה לעצמי שאשאל את המורה על התרגילים שלא הבנתי עד עכשיו מיד אחרי ההפסקה. היא מתכוונת לחזור על דבריה אך אני מיד עוצרת אותה ומצקצקת בלשוני.
ארוחה משפחתית עם איזו משפחה בדיוק? עם המשפחה המתפרקת שלי? לא תודה.
"גם אני רוצה לבוא לארוחה משפחתית!" עילאי מכריז בקול רם מדי לטעמי. אני מביטה בו שולח לי מבט בוחן בתמימות ופורסת חיוך על גביי פניי. "זה לא נופל לך על ישיבה או משהו?" אני עוקצת בציניות כמובן את אורח חייו הערסי של עילאי.
"לכי תזדייני" הוא אוסף את התיק שלו מהצד שלי, שולח לי אצבע שלישית וחוזר אל הבניין שלנו תוך כדי הליכה אחורנית. "אשקול בחיוב מותק.." אני ממלמלת ומניפה לו את האצבע השלישית שלי בחזרה.
בשנייה שאני מסובבת את פניי בחזרה אל נקודת ההתחלה קורל בדיוק מגיעה עם צליל ומפחידה אותי. אני מניחה את ידי על ליבי באוטומטיות. "הפחדתן או-" ואז כשצליל קוטעת אותי אני שמה לב לכך שהיא עצבנית. "אתן ידעתן על היציאה מהארון לפניי?" היא שואלת כלא מאמינה, מבט מזלזל ותנועות ידיים אגרסיביות.
"כן(?)" אנה לא מבינה מה קורה ועונה זו במעין שאלה. היא שולחת לי מבט חסר אונים בזמן שאני שולחת לה את אותו המבט. קורל נראת מובכת, צליל זועמת והצילצול מאחר. דווקא עכשיו? לא יכולת להקדים כמו בכל פעם? לעזאזל. מתי מסיימים עם המרתון לשון הזה? השעה כבר 16:00! אנשים מתחילים לאבד את זה!
"אני החברה הכי טובה שלך! איך יכולת?" היא שואלת בדרמתיות שיא. תנשמי. זה לא שהיא מספרת לה על איזו מחלה סופנית, קצת פרופורציות.
"החברה הכי טובה שלך? את צוחקת" קורל נראת מופתעת מאוד מהדרמות שעוררה צליל, כנראה שהיא חשבה שהחברות בניהן התפרקה מאותו היום במדבר. צליל נפגעת, היא מבינה שמערכת היחסים בניהן לא כמו שנראתה לה. ממש סרט דרמה.
"הן יודעות על זה ראשונות?" היא מבררת, מנסה לבדוק אם השערותיה ודבריה של אנה נכונים, לא מסתכלת עלינו אפילו. "כן" קורל מאשרת באדישות שיא. טוב שלא התעלמה ממנה וזהו. צליל פוערת את עינייה בתדהמה, היא לא מאמינה שדבר כזה באמת יכול להתרחש, היא שונאת את העובדה שהיא לא ידעה על הכל קודם לכן.
"אני חושבת שזה הזמן שלנו ללכת" אנה מטה את ראשה לכיוון הבניין ומסמנת לי לעקוב אחריה. אני אוספת את תיקי מהספסל בשקט ומתרחקת מהמקום עם אנה המשועשעת. אני חייבת לציין שיחסית אל אנה אני הייתי די מבוהלת.
YOU ARE READING
כלוּם- הוּשלם
Teen Fiction*** כלום הוא סיפור אחד מתוך סיפורים רבים של בני נוער. הוא מספר על הבעיות, החרדות, הפחדים, ההתאהבויות, המרוץ אחרי ההצלחה בלימודים, הלחץ שבמשפחה והבדידות הנוראית שרובם חווים. במקרה הזה הסיפור מתמקד בקים. נערה צעירה בגיל 17 שנסחפת אל תוך התאהבות בתום ב...
