***
עברתי את הימים האחרונים בבית ספר, סיימתי את כיתה יא ואת כל הבגרויות, כולל הבגרות בהיסטוריה מבלי להרוג את עצמי. הישג אחד הגדולים ביותר בחיים שלי.
אני הוכרחתי להגיע לטקס הסיום של אח שלי ולדבר בו כחלק מתלמידת בית הספר שעומדת להיות שנה הבאה בכיתה יב וגם אחות של אחד המסיימים. הייתי אמורה לרגש, לספר להם עד כמה אנחנו מתגעגים אליהם ומאחלים להגם גיוס קל אך במקום זאת פשוט קראתי טקסט שלא היה לי חשק לקרוא מחתיכת נייר דקה באוטומטיות מחרידה. ואיכשהו, כולם מחאו כפיים. זה הרגיש כאילו לא משנה מה היה כתוב על הדף, גם אם זו הייתה קיראה לעזרה של מישהו הם פשוט היו מוחאים כפיים ושורקים. ואני זרמתי איתם.
הימים עד החופש הגדול עברו באיטיות שיא. לא עשיתי בהם משהו מיוחד, הם היו משעממים וחסרי תקווה כמו כל יום רגיל בחיי. הימים התערבבות להם כדי להמשיך את הלופ האינסופי של חיי, הכל הגיש יותר מדי כמו סרט, כאילו אני דמות ראשית באיזה סרט חסר תוכן אבל אני הייתי דמות וכל מה שקרה מסביבי לא היה יותר ממשחק של מספר שחקנים נוספים. הייתה מצלמה שלכדה כל רגע, תפאורה זולה וסיפור רקע שלא אהבתי כל כך.
אף אחד לא שם לב שמשהו לגמרי לא בסדר איתי. אפילו לא תום. אז אני הייתי חייבת להמשיך במשחק ולהמשיך לתפקד למרות שלא היו לי יותר את הכוחות לכך. פחדתי כל כך, כי ידעתי שאני לא אוכל להמשיך ככה לנצח. זה היה חייב להסתיים מתישהו והדרך שבה זה יסתיים הפחידה אותי.
"לאן אתן הולכות?" עדן שואל. "לא רלוונטי.." אני ממלמלת באדישות ומחפשת אחר התיק הקטן והשחור שלי. "מתי אתן מסיימות?" "לא רלוונטי.." אני ממשיכה לעצבן אותו באדישות שלי והוא להמשיך להציף בשאלות. הוא דאג לאנה, ואנה שהספיקה לריב איתו על איזה משהו מטומטמם השביעה אותי לא להגיד לו כלום.
שנאתי להיות דרך העברת המסרים בניהם כשהם רבים. אני מניחה שצליל ועדן לא רצו להיות דרך העברת המסרים ביני לבין עמית והחליטו למנוע את זה לפני שהם בכללו ידעו שזה קרה. זה די אנוכי.
"את תתקשרי אליי אם תצטרכי משהו?" אני מוצאת את התיק הקטן והשחור שלי ומכניסה אליו כמה שטרות, את הטלפון שלי, מפתחות, רב קו, מגבונים, עט, מטען, מפה של העיר, גז פלפל וחבילת מסטיקים. "לא רלוונטי" אני ממשיכה באוטומטיות, נשמעתי כמו דיסק מעצבן ותקוע, עדיין לא מבינה איך עדן לא הדביק לי כאפה.
"אז מה רלוונטי? מה את דפוקה בשכל?" הוא מתרגז ועוקב אחריי אל החדר שלי. "צא.." אני ממלמלת לעדן באדישות וסוגרת את החלון שבחדר שלי כדי שהחדר שלי יהיה קר וחשוך ברגע שאחזור וככה אוכל להתקלח וישר ללכת לישון. עדן סוגר את הדלת ומכבה את האור ואז אני מוצאת את עצמי מתנגשת בו.
"למה זה היה טוב?" אני בועטת באחת מרגליו, פותחת את הדלת ויוצאת לכיוון הסלון במהירות. "יבת של -" הוא קולט מה הוא אומר ומששתק תוך כמה שניות.
YOU ARE READING
כלוּם- הוּשלם
Teen Fiction*** כלום הוא סיפור אחד מתוך סיפורים רבים של בני נוער. הוא מספר על הבעיות, החרדות, הפחדים, ההתאהבויות, המרוץ אחרי ההצלחה בלימודים, הלחץ שבמשפחה והבדידות הנוראית שרובם חווים. במקרה הזה הסיפור מתמקד בקים. נערה צעירה בגיל 17 שנסחפת אל תוך התאהבות בתום ב...
