***
הנסיעות לצד עדן ונעומי חזרו. כאב הראש בעקבותן גם הוא. "אז לאסוף אותך בצהריים?" עדן שואל בכניסה לבית ספר. אני מצקצקת בלשוני וממלמלת "יש לי משהו" במסתוריות. שנייה לפני שהוא מספיק לשאול משהו נוסף אני נעלמת והוא נאלץ לקבל את דבריי כעובדה. כמה שאני אוהבת עובדות.
הלילה כמעט ולא ישנתי, ניסיתי אבל לא הפסקתי להתהפך במיטה שלי מצד לצד כשהמחשבות בראשי לא מפסיקות להטריד אותי. אלו היו יותר מדי מסוג המחשבות של "מה אם..", המחשבות המתישות ביותר כי הן לא הסתיימו בחיים. כל בחירה בנתיב הובילה לעוד הרבה נתיבים אחרים וזה המשיך כך ללא סוף. למוח שלי לא היו גבולות או מעצורים.
"אנחנו צריכים לדבר" אני מושכת את תיקו של אורי לאחור כדי שישים לב לקיומי. עוז ורון מחייכים לעברי, מסמנים לאורי שזה בסדר וחוזרים לדבר בניהם. אני מסמנת לאורי לעקוב אחריי, נכנסת לאחת הכיתות הריקות בשכבה ומתיישבת על אחד השולחנות מלאי המסטיקים. טוב שלא הגעתי 5 דקות לפני תחילת השיעור לשם שינוי.
"מה קורה? את נראת עייפה" הוא ממלמל ומתיישב על אחד השולחנות שמולי. הו אדון אורי. אני נראת עייפה? מעניין למה! אני מניפה את ידי לאות ביטול ומתחילה לדבר. "אני לא יכולה לעשות את הבייביס-" "היום או בכלל?" הוא נלחץ. אז זהו. שזאת בדיוק הייתה ההתלבטות שלי, תודה שאתה מזכיר לי.
מצד אחד, הבייביסיטר הזה היה יותר מדי כבד בשבילי. כל הסיפור עם אמא שלו גרם לי להרגיש כל כך רע. חוסר שעות השינה הזיק לנפש שלי וחשיבה של תירוצים ודרכים להתחמק מכל מיני דברים מבלי שישמו לב שגעה אותי. אבל מצד שני, לא יכולתי לעזוב את אורי ולהשאיר אותו תקוע במצב הזה לבדו. הבטחתי לעצמי שאני אהיה לצידו לא משנה מה יקרה, שאני אתמוך בו במצב הלא פשוט שהוא כלוא בתוכו עכשיו.
דחקתי את הבעיה הזאת לצד, התעלמתי ממנה כאילו היא לא קיימת. הבחירה הייתה בידי אבל לא הייתי מסוגלת להתמודד איתה, לא כרגע. אולי בעתיד. כל מה שידעתי שאת היום הזה אני רוצה להקדיש בשבילי ובשביל תום שהפך לחלק בלתי נפרד מחיי.
"היום, רק להיום" אני מנסה למלמל בחלטיות, לא נשמעתי כל כך משוכנעת אבל אנחנו נתעלם. אורי מהנהן ומתקרב אליי כדי להתיישב לצידי. מה עובר עליו? "את למתמטיקה לא?" הוא שואל ואני מהמהמת מבלי להתסכל עליו אפילו. הייתי צריכה שקט. הייתי צריכה להתנתק מכולם.
"אני יכול ללוות אותך" הוא מציע. "אני אסתדר" אני מסרבת במהירות.
"אבל אני יכול-"
"זה בסדר אורי, אני אסתדר" אני ממלמלת בקצת פחות נחמדות.
"אבל-" "אמרתי לך שאני לא בעניין נכון?!" אני מתעצבנת וקמה מן השולחן. משאירה אותו המום שם בזמן שאני בורחת אל החצר. לעזאזל. אנשים חייבים ללמוד לסתום את הפה לפעמים.
YOU ARE READING
כלוּם- הוּשלם
Teen Fiction*** כלום הוא סיפור אחד מתוך סיפורים רבים של בני נוער. הוא מספר על הבעיות, החרדות, הפחדים, ההתאהבויות, המרוץ אחרי ההצלחה בלימודים, הלחץ שבמשפחה והבדידות הנוראית שרובם חווים. במקרה הזה הסיפור מתמקד בקים. נערה צעירה בגיל 17 שנסחפת אל תוך התאהבות בתום ב...
