**
הייתי בטוחה שהיום עומד להיות יום מדהים שאני עומדת לנצל בצורה הטובה ביותר אבל אז קמתי בבוקר וגיליתי שהגיע יום נוסף שהייתי חייבת לבלות בבית הספר כנגד רצוני. לא היה לי איזשהו חשק או רצון להתמודד עם הלחץ הלימודי שנפל עליי. כיתה יב הייתה בדיוק כמו כיתה יא רק עם חוסר מוטיבציה עצום, כל מי שאמר לכם אחרת שיקר לכם, ובגדול.
החלטתי להבריז, באופן ספונטני ביותר. שיעור מתמטיקה עבר בשלום ואני הרגשתי שאחרי השעה החמישית שלי בבית ספר אני מיציתי את היום. לא יכולתי להתמודד יותר עם זיבולי המוח של המורים מסביבי והחלטתי להבריז. אני אוהבת את ההחלטות שלי.
אני יוצאת משער בית הספר במהירות, מנסה להשתלב בין חבורות היודניקים שיצאו לאיזה סיור או משהו בדיוק בשעה שרציתי להבריז. כנראה שהמזל תומך גם הוא בהחלטות שלי.
אני חוצה במהירות את הכביש, עולה על המדרכה ומתחילה ללכת בגן הציבורי שמול בית הספר. ההליכה לבית של אבא שלי מבית הספר הייתה משהו כמו חצי שעה. בקצב קים תירוש היא יכלה להיות גם משהו כמו ארבעים וחמש דקות.
אחרי קצת פחות מחמש דקות, די מהר לבן אדם כמוני, הגעתי למסקנה שההחלטה שלי הייתה דפוקה לגמרי. זה היה היום החם בשנה ואיכשהו הוא התרחש בחודש אוקטובר. מזג האוויר בישראל דפוק לחלוטין, אבל למה דווקא ביום שבו אני מנסה להבריז?
החלטתי ללכת מספר דקות נוספות בהליכה מהירה ולהתיישב מתחת לעץ כדי שיגיע אליי קצת צל ואוכל לנוח. הלכתי עוד עשר מטר קדימה והתיישבתי על דשא ירוק מתחת לעץ צפצפה גדול בלב שכונת מגורים. העוברים והשבים הביטו בי בצורה מטרידה אך לא היה אכפת לי בשלב הזה של היום. שיעור מתמטיקה רוקן לי לגמרי את המוח, אפילו החרדות שלי כבר לא היו קיימות בתוכו.
הגשתי מבט תקוע בגבי, מבט מלחיץ. חיפשתי מהיכן הוא מגיע בעזרת עיניי. זאת הייתה מכונית שזהיתי שהחלה לנסוע לכיווני ברגע שקלטה אותי. החרדה שחשבתי שכבר לא קיימת בתוכי החלה לזנק לרמות חדשות, הייתי בטוחה שאני עומדת להיחטף עד שהוא הוריד את חלון המכונית והביט בי, ישר אל תוך עיניי.
זה היה תום, והוא היה נראה טוב יותר מתמיד. או שפשוט לא ראיתי אותו יותר מדי זמן והתגעגעתי למראה שלו. כל אחד ומה שהוא חושב. הוא חנה את רכבו בקרבת מקום והחל להתקדם לכיווני באיטיות שיא. זה נראה מגוחך, הוא התקשה בלטפס על הגבעה הקטנה.
"שלא תחשוב על זה אפילו..." אני ממלמלת כשהוא נמצא בערך במרחק של חמישה מטרים ממני. מכנסי ג'ינס שחורים קצרים וחולצת טישט בצבע ירוק חאקי ביחד עם נעלי נייק לבנות ומשקפי שמש שחורות שתלויות על גרש אפו. הוא נראה טוב כל כך שהספקתי לשכוח מהריח הגברי הממכר שהוא השאיר אחריו.
"מעבר לחשבתי, ביצעתי" הוא מתיישב לצידי. ממש לצידי. אני די חוששת שהוא יכול לשמוע את דפיקות ליבי המהירות. הייתי כמעט צמודה אליו ואחרי אומנם פחות מחודש שלא ראיתי אותו, התגעגעתי אליו והייתי חייבת לגעת בו כדי להבין שזה אמיתי. אבל לא נגעתי בו למרות שכל כך רציתי. שמרתי על מרחק, על רישמיות מעצבנת וביטחון עצמי מופרז שמעולם לא היה קיים בי.
YOU ARE READING
כלוּם- הוּשלם
Novela Juvenil*** כלום הוא סיפור אחד מתוך סיפורים רבים של בני נוער. הוא מספר על הבעיות, החרדות, הפחדים, ההתאהבויות, המרוץ אחרי ההצלחה בלימודים, הלחץ שבמשפחה והבדידות הנוראית שרובם חווים. במקרה הזה הסיפור מתמקד בקים. נערה צעירה בגיל 17 שנסחפת אל תוך התאהבות בתום ב...
