כלוּם- הוּשלם

פרק 36- לא תקין

***

המטפל נראה מבולבל, הוא לא ידע למה לצפות או על מה שני האחים הזועמים מדברים. הוא ידע שמשהו לא תקין, משהו לא תקין בכלל. האחים תירוש הצליחו להפתיע את כולם מחדש.

העיניים של כולם נחתו עליי. היו לי שלוש אפשרויות: לעשות דרמה ובסופה לברוח מהבית, לחשוף את עניין העישון של אחי ולגרום לתשומת הלב לחזור אליו בחזרה או פשוט לספק להם מה שהם רוצים.

אני מניחה שקים האמיתית הייתה בוחרת באופציה הראשונה. היא אהבה לדחות דברים, להשאיר בעיות לעתיד, להתמודד עם כמה שפחות דברים. היא אהבה ליצור את הדרמה ולהשאיר אותה מאחור. תמיד דמיינתי בית בוער באש שאני יוצאת ממנו לא ניזוקה כי זאת הייתי אני. הייתי מציתה את הלהבות ומשאירה את כולם מאחור בזמן שאני צופה בכל הבלגן שעשיתי.

אבל בשלב הזה של חיי כבר לא היה לי מנוס. היו לי יותר מדי בעיות שהצטברו והצטברו וכבר לא היו ניתנות לפתירה. לא יכולתי לברוח במצב שלי, לא הייתי יכולה פשוט להשאיר את האש דולקת ולעזוב. האש הקיפה אותי. הייתי חייבת לעשות משהו כי במוקדם או במאוחר הם היו מגלים.

לחשוף את אחי? אני לא בן אדם נקמני.

אז נשארה רק האופציה השלישית.

"אני ותום יוצאים כבר תקופה" אני ממלמל. באדישות. המטפל כמובן לא מבין ואני לא טורחת לספר לו. "תום ההוא של המתמטיקה?" אמא שלי נראת מבולבלת. בעצם אני לא יודעת להחליט אם היא מבולבלת יותר או מבוהלת. היא נראתה שניהם באותו הזמן.

"יש לך חבר? אלוהים קים! את רק בת 16!" אבא שלי נדלק בשניות. ואני לא באמת מבינה למה. זה לא באמת שאכפת לו ממני או מהחיים האישים שלי כל כך בדרך כלל. אבא שלי העביר לכולנו תחושה שהוא הביא ילדים כי הכריחו אותו, דאג לשלם עליהם כי בשביל זה הוא עובד ומעבר לכך השאר על אחריות אימי, הוא לא התעניין בנו מעבר לגבול חובתו, לפחות לא בקים הילדה האמצעית והנעלמת.

"חגגתי 17 לפני חודש ומשהו אבל נגיד.." אני נאנחת. אבא שלי אפילו לא מודע לגיל שלי, לא מפתיע במיוחד אם נתחשב בעובדה שהוא כמעט ולא מודע לקיומי.

"הוא בן 20 קים! את נורמלית? את שומעת את עצמך? את ילדה!" אמא שלי צועקת עליי. בשלב הזה המטפל מסמן לאימי להירגע ולחזור לשבת על הספה. הוא בוחן את ההתנהגות של כולם. אחי שותק. הוא פשוט מצית את האווירה, גורם לאש להתלקח ואז לוקח צעד אחד אחורה- נותן לי להתמודד עם הבלגן שיצרתי לעצמי לבד, אחרי שהוא גילה עליו כמובן.

רציתי להגיד משהו. רציתי להגן על עצמי. רציתי להתעצבן ולצעוק. רציתי להטיח בהם את האמת. לא באמת היה אכפת לכם. הם לא שמו לב שהחיים שלי לאחרונה נמצאים במסלול ירידה. הם לא שמו לב שהחיים שלי התחילו לקרוס מחדש.

הם לא התעניינו מספיק בשביל לגלות על השמועה שהופצה בכל בתי הספר באזור עליי, הם לא התעניינו מספיק בשביל לגלות למה אני נכשלת בלימודים, הם לא התעניינו מספיק בשביל לשאול את עצמם לרגע למה אני כל הזמן מתעלפת. הם לא התעניינו בכלל. הם שמו לב אך ורק למה שבעניהם נראתה טעות משמעותית. הקיום שלי היה טעות אחת גדולה אבל בכל זאת הם שמו לב רק לפרטים השוליים.