***
ההתבגרות היה הדבר המדכא ביותר שקרה לי בחיים. הבנתי שהתבגרתי בשנייה שלקום לטיול שנתי לא היה מלווה בהתרגשות אלא במרמור, שה-1.9 הפך מיום מלא בהתרגשות ושמחה ליום בלתי נסבל שרק רציתי שיגמר, שהדברים הקטנים בחיים כמו לעמוד לצד מישהו כשאוטו צהוב עובר ולהרביץ לו כבר לא גרמו לי לצחקק כמו פעם.
ההורים שלי אמרו לי שזה נקרא חוסר הערכה. הם טענו שאני לא מעריכה מספיק את ההזדמנות שקיבלתי, את מה שיש לי והיה לי במשך כל החיים.
הרגשתי חסרת רגשות, ריקה לחלוטין. שכחתי איך חיים את החיים כך שבמקום לחיות אני שרדתי אותם לאורך כל כך הרבה זמן. אני שרדתי דקה אחר דקה עד שדקה הרגישה כמו שעה, שעה כמו יום, יום כמו שנה, שנה כמו נצח ונצח קוויתי שלא אחווה בחיים.
יום נוסף שהייתי צריכה לשרוד הגיע. השמש זרחה כנגד רצוני, החלום שרציתי להמשיך נקטע והצעקות המלחיצות של אימי ואחי ברחבי הבית נשמעו. זאת הייתה המציאות היחידה שהכרתי בחודשים האחרונים. כל בוקר הפך לבלתי נסבל יותר מהבוקר הקודם לו. במיוחד אחרי כל הריב שלי עם אורי.
בהתחלה נסתי את השיטה הרגילה והמקובלת ביותר- התכחשות. קברתי את עצמי בין הסדינים הדקים למזרון העבה והמחומם. זה היה הזמן שבין האביב לקיץ, שמיכת הפוך כבר איננה ואיתה שמחת החיים שמועלם לא הייתה לי. וכמו בכל דבר בחיים שלי בערך, נכשלתי. לאחר 10 דקות שבהם במקום להירדם נתתי למחשבות של רק מקום להשתלט עליי, החלטתי שנמאס לי וקמתי מהמיטה הנוחה שלי בחוסר ברירה.
"קים-" "קמתי!" צעקתי בעצבנות על אחי שצעק עליי קודם לכן. אני לא הייתי בן אדם של בוקר ושנאתי שמפרים את "השלווה" שלי שגם ככה לא הייתה שלוותית מספיק בשביל להתחיל את הבוקר כמו שצריך. כל בוקר היה לקום על רגל שמאל- חוסר מוגזם בשעות שינה, כאבי ראש ובטן מזעזעים, הידיעה שאני צריכה ללכת למקום כה רעיל, חוק חינוך חובה מתגרה בי בתוך הראש שלי ואני שאמורה לתפקד בין כל הבלגן הזה שמתרחש שם ביחד עם הצעקות, הטענות והבקשות של המשפחה שלי ברקע. ממש נפלא.
אני מגלגלת את עיניי ומתקדמת לכיוון חדר האמבטיה שלי ושל אחי, שוטפת את פניי, מצחצחת את שיניי ומביטה בעצמי תוך כדי דרך המראה כדי להחליט מה אני עושה לאחר מכן. "בגדים" אני והמוח שלי מחליטים יחדיו.
אומנם קראתי לחיים שלי שגרה אבל הם לא היו מסודרים בכלל. הדבר היחידי שהיה מסודר בהם הוא הקימה שלי מהמיטה בשלב מסוים של היום והחזרה שלי אליה אחר כך. בין לבין, פעולה לאחר פעולה תוכננה בספונטניות רצינית כך שלפעמים חשבתי ששכחתי לעשות משהו והחרדה שלי שגעה אותי לגבי המחשבה הזאת כל היום. אני מניחה שזה לא בריא בשבילי.
"לבוא אלייך או שאת נוסעת היום עם עדן ואנה?" הודעה מקורל נשלחה אליי בשיא ההתארגנות שלי שכללה החלפת בגדים ודאודורנט ביחד עם בישום הגוף. "אנה אצלי בכלל?" אני שואלת בבילבול. לא ראיתי אותה.
YOU ARE READING
כלוּם- הוּשלם
Teen Fiction*** כלום הוא סיפור אחד מתוך סיפורים רבים של בני נוער. הוא מספר על הבעיות, החרדות, הפחדים, ההתאהבויות, המרוץ אחרי ההצלחה בלימודים, הלחץ שבמשפחה והבדידות הנוראית שרובם חווים. במקרה הזה הסיפור מתמקד בקים. נערה צעירה בגיל 17 שנסחפת אל תוך התאהבות בתום ב...
