***
האמת שזה לא היה אמור להיות יום חופש. זה היה עוד יום רגיל בשבוע. הבעיה העיקרית שלי איתו הייתה זה שהוא היה אחרי הטיול השנתי. בעיקרון קבענו כל השכבה להבריז מהיום הזה בתקווה שאם נבריז כולנו לא יכתבו לנו העדרות. היו כמה תלמידים שהתנגדו לרעיון הנפלא הזה. אם לא הייתי כל כך עייפה כנראה שהייתי מתנהגת בצורה שונה ופחות מאופקת.
תום הסכים לי להבריז מהפרטני בתנאי שאפגוש אותו בכתובת שסימס לי בשמונה בערב בטענה שהוא רוצה לבדוק שאני בחיים. לא הייתה לי בעיה עם הרעיון של לפגוש את תום, להפך. מאז הטיול השנתי היחסים בנינו הפכו לנעימים יותר. במשך שלושת הימים האחרונים ביחד פלרטטנו אחד עם בשני, צחקנו אחד על השני ומדי פעם גם דיברנו על דברים עמוקים יותר.
הייתי רגילה לכאבי הראש, הגב, הבטן וחולשה שליוו אותי באופן תמידי. ידיי ורגליי היו כבדות ועיניי כאבו יותר מדי מהזמן. הרגשתי חולה 24/7, כמעט שנה שאני חיה ככה. הבעיה היא שאל הכאבים האלו נוספו כאבי רגלים ויידים שנבעו מהטיול. הערכתי את השעות שינה הנוספות שניתנו לי יותר משהערכתי את עצמי. לא משנה, זאת לא דוגמה מוצלחת.
כשקמתי השעה הייתה כבר שתיים בצהריים. הודתי על כל שעת שינה נוספת שניתנה לי והסתובבתי לצד השני של המיטה, לא הייתה לי כוונה לצאת ממנה בזמן הקרוב. היה לי נעים בתוכה, הפוך כיסה אותי באופן מושלם וראש שלי היה עמוק בתוך הכרית הרכה. אבל החיים תכננו לי תוכניות אחרות ואני מצאתי את עצמי על גבו של עדן. ידיי נכרכו סביב צאוורו שנייה לפני שהוא זרק אותי על הספה כך שגם הוא נמשך אליה.
"רוצה מלבי?" הוא שאל ואני בתגובה מכווצת את גבותיי בשאלה. "מלבי?" אני שואלת בחוסר הבנה. "מתי הספקת לקנות מלבי?" אני מוסיפה עוד שאלה בסתמיות.
"לא יודע בא לי מלבי" הוא ממלמל בעייפות ונזרק לצידי ברנדומליות. "אולי תכיני לנו?" הוא מרים את הראש שלו מהטלפון שלו ומביט בי בשאלה. הוא בוחן את פניי חסרות כל ההבעה שמנסות להשתיק את כאב הראש הבלתי נסבל שלי ולהתמקד בדבריו של אחי.
"ממתי אני יודעת להכין משהו שהוא לא חביתה? בוא נקנה בסופר או משהו" אני עונה בליווי גיחוך נטול כל הומור. עדן נאנח בייאוש ומהנהנן כמסכים עם הרעיון.
"תתלבשי במהירות ונצא" הוא ממלמל בחוסר ריכוז וחוזר לנעוץ את מבטו בטלפון שלו. "מה הבעיה עם מה שאני לובשת?" אני מצביעה על מכנסי הטרנינג האפורות והחולצה הגדולה והכחולה שלי. שני הפריטים האלו היו פרטי הפיגמה האהובים עליי בחורף. החרדה שלי ידעה שישפטו אותי ככה או ככה ולכן בחרתי להתלבש איך שנוח לי ולסבול את המבטים והרעש שקורה בראש שלי בעקבותם. זה מצחיק כי היום קמתי על הצד האדיש שלי. החרדה שלי פשוט שתקה, היא לא סיפרה לי עד כמה אנשים חושבים שאני מכוערת, שמנה, עצלנית וחסרת תקנה. זה כאילו היא ידעה את זה וכבר לא היה אכפת לה יותר. תודה(?), אני מניחה.
YOU ARE READING
כלוּם- הוּשלם
Teen Fiction*** כלום הוא סיפור אחד מתוך סיפורים רבים של בני נוער. הוא מספר על הבעיות, החרדות, הפחדים, ההתאהבויות, המרוץ אחרי ההצלחה בלימודים, הלחץ שבמשפחה והבדידות הנוראית שרובם חווים. במקרה הזה הסיפור מתמקד בקים. נערה צעירה בגיל 17 שנסחפת אל תוך התאהבות בתום ב...
