כלוּם- הוּשלם

פרק 29- לבד

***

מאז שהנוכחות הפיזית של עמית הפכה ללא קיימת הרגשתי כל כך בודדה שאני אפילו לא יכולה לתאר לכם כמה. הרגשתי כל כך בודדה שלא משנה כמה אנשים היו ויהיו מסביבי, כמה אנשים דואגים לשלומי, כמה אנשים יכירו בקיומי אני ארגיש כאילו אני היחידה בעולם בזמן שכולם ביחד. ואיכשהו זה תמיד הפך משכולם הפכו מרק להיות ביחד ללהיות לגמרי נגדי. 

האהבה שלי לעמית החזיקה אותי שפויה גם כשהרגשתי הכי לבד בעולם. כי גם כשלא היינו ביחד ידעתי שהוא לצידי. כי גם כשהתרחקנו הוא לא שכח להזכיר על קיומו בעולמי. כי גם כשניתקנו קשר לגמרי הוא דאג לשלוח אנשים כדי שישאלו לשלומי. האהבה של עמית היה הדבר הממכר ביותר שניסיתי ממנו והיא החזיקה אותי במרבית מהזמן בחיים.

לקחתי את החיים של כולם כמובן מאליו, גם את החיים השלווים שהיו לי בימים ההם. דברים היו נראים לי קלילים יותר, רגועים יותר, לפעמים אפילו משעממים. הכל היה הרבה יותר תמים בראש שלי כי אני לא הצלחתי לראות את הרגעים שבהם עמית נאבק בעצמו ובראש שלו, אני לא הצלחתי לתפוס את הרגעים שבהם הוא מתפרק בין השמיכה לכרית, אני לא הייתי ברגעים שבהם הוא איבד תקווה לגמרי. הוא לא סמך עליי מספיק בשביל לשתף אותי, הוא לא סמך על אף אחד מאיתנו מספיק כמו שהוא סמך על המוות.

אני לא יודעת איך אנשים אחרים הסתכלו על ההשפעה של המוות של עמית על החיים שלהם אבל נקודת המבט שלי הייתה די אנוכית, עמית השאיר אותי לבדי, הנשמה התאומה שלי פשוט התעופפה מהעולם ואני נשארתי חסרת כל תקווה מאחור.

השעה הייתה 3 בבוקר, לא הצלחתי להירדם, התהפכתי מצד לצד בניסיון לתת למוח שלי דרך בריחה מהמחשבות שהציפו אותו. היו יותר מדי מחשבות והן הרסו כל פיסת שמחה שלא הייתה קיימת בי מלכתחילה. הרגשתי כאילו אני שוקעת במחשבות, שום מוזיקה בעולם לא תחלץ אותי מהמקום שאליו הגעתי. חיכיתי לרגע שעיניי יעצרו בקוצר רוח. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם עוד מחשבה שהמוח שלי המציא מבלי היכולת לבכות. רק רציתי למצוא כפתור "השתק" ולגרום למוח שלי לעצור ולחשוב. רק לכמה דקות, רק לכמה שניות.

בשלב מסוים החלטתי שנמאס לי, לבשתי איזשהו ג'קט על עצמי, הוצאתי את הטלפון שלי מהטענה, לקחתי את האוזניות שלי ביחד עם מפתחות הבית שלי והתקדמתי לסלון באיטיות. כשראיתי שאף אחד לא בשטח, פתחתי את הדלת בשקט, יצאתי החוצה ונעלתי אחריי.

הכוכבים נצצו, הרחוב היה שקט יחסית, רק יללות ונביחות של כלבים וחתולים. יכולתי בקלות להתסדר עם הרעש הזה כל עוד הוא לא התערבב עם המחשבות שלי. אבל הוא לא הקשיב לי, הוא התערבב בראשי וגרם לבלאגן נוראי. נאלצתי לשם מוזיקה חזקה באוזניות שלי כדי להפסיק לחשוב וגם זה לא עזר כל כך אז התחלתי לזמזמם בקול בזמן שאני ישובה על שביל הגישה לביתי ומביטה בכוכבים בשתיקה.