כלוּם- הוּשלם

פרק 2- החרדה

***

זה היה עוד יום רגיל חסר כל חשיבות. תרגלתי עוד קצת את הנושא החדש במתמטיקה, עשינו עוד קצת תרגילים שקשורים לגזרות בלשון, דיברנו על מלחמת העולם השנייה והספקנו להתראות עם המחנך המעצבן שלנו פעמיים. פעם אחת לא הספיקה לו. סיוט מתמשך, תאמינו לי. 

"מה? איך הגעת למספר הזה? לא יוצא לי כלום" בר השתוללה בזמן שהיא משווה בין המחברות שלנו. אמה ציחקקה ונגסה בכריך שלה בסיפוק קל. 5 יחידות באו לה בקלות. מתנשאה.

"תביאי לי את המחברת שלך" ביקשתי מבר כדי שתשתוק.

אני לעומת בר לא התקשתי במתמטיקה. הסיבה היחידה שירדתי ל4 היחידות הייתה בגלל שאני חסרת מוטיבציה. כמעט ולא עשיתי שיעורי בית אבל החומר נקלט בראשי. למזלי המורה שלי אוהב אותי.

אני משווה בין הדרך שלי לשל בר, צעד אחר צעד.

"זה פלוס מינוס ואם תציבי את האופציה שלא כתבת במשוואה השנייה תקבלי את הפתרון" אני מצביעה בניצחון על אחת מהשורות לאחר כמה דקות של שקט מצידי. היא חטפה את המחברת מבין ידיי ותיקנה במהירות את הטעות שלה. ובניגוד לדרכה של המציאות, הטעות נמחקה כאילו לא קרתה מעולם.

"עכשיו אני חכמה!" היא קבעה בניצחון ונשכבה על הדשא בחיוך מרוצה. שיערה הבלונדיני נפרס לצד כף רגלי ועינייה הירוקות התכווצו מעט מפני שהביטה ישירות בשמש.

ציחקקתי והינהנתי מעט סורקת את הדשא הירוק בשתיקה. שיחתי עם קצוותיו בעוד אני ישובה על הגקט שלי לצד אמה ובר.

אנחנו כבר כמעט באמצע השנה, ממש לפני פורים. נותרו לנו רק כמה חודשים אחדים עד לבגרויות שיתחילו בקרוב וכבר כולם החלו בלחץ שלהם.

"צריכות עזרה?" תום הגיח משום מקום.

בשבוע האחרון תום לא הפסיק לנסות להתקרב אלינו. לבר למשל לא הייתה איזושהי התנגדות אבל אני שנאתי את ההנהגות של תום. היה לו בדיוק את החיוך שלו. וזה לא היה חיוך שמבשר טובות. להפך, זה היה חיוך שהסתיר כאב רב, הוא סבל מאכזריותו של העולם, בדיוק כמוהו.

"לא תוד-" ניסיתי לפחות לסרב בחיוך מזויף וצבוע אך בר מיד קמה לדחייה בבהלה, דחפה את מרפקה המחודד במותניי וגרמה לי להתקפל בכאב.

"האמת שכן, לא הבנתי את התרגיל הזה.." היא הצביעה על התרגיל שפתרתי לה לפני שניות אחדות. גילגלתי את עיניי בעצבנות וחזרתי להתעסק בטלפון שלי, שולחת הודעה לעדן שהכל בסדר ואני זו שאאסוף היום את נעומי.

הוא לא מסתפק ומתקשר אליי.

עדן היה אח גדול רגיל כזה. הוא לא היה מגונן מדי, רק על נעומי בעצם, יכול להיות שאצלי הוא הבין שהמצב חסר תקווה. הוא בהחלט היה טיפוס עצבני, חמור מוח, אגרסיבי, חסר כל סבלנות ובהתאם לכך גם איפוק. אני די בטוחה שכשאלוהים חילק את הסבלנות והאיפוק הוא שיחק בסוני כי אם היה משהו שהוא אובססיבי אליו ברמה קשה זה הסוני. בנוסף לכך, אם לא הספיק לכם, טאקט זה לא משהו שהוא קיבל בכמויות. הדבר החיובי היחדי שיכולתי להגיד עליו הוא זה שהוא בהחלט היה חתיך. הוא ירש את העיניים הירוקות של אבי והשיער השחור שלו, את מבנה הגוף השרירי והגובה המטורף.