***
ישנם אנשים שמתחפשים כל הזמן, לא רק בהלאווין או בפורים. ישנם אנשים שחובשים על עצמם מסכה תמידית שמגנה על עצמם מפני המציאות המעיקה.
תחשבו על זה רגע, הרבה מהחיוכים שאנחנו מחייכים הם בעצם מסכה לכלום שאנחנו מרגישים. הרבה מהמילים שאנחנו אומרים הם תחפושת, מן מחבואים לדעות האמיתיות שלנו, פחד משפיטה תמידית. המראה החיצוני שלנו הוא איפור למה שיש מתחתיו, לשכבות האופי שאנחנו מסתירים. תמיד שופטים אותנו לפיו, קובעים אם אנחנו חסרי ביטחון, שחצנים או ביישנים.
את פורים מציתי כבר מהרגע שהתעוררתי למציאות האמיתית. מהרגע שבו התבגרתי וראיתי את החיים בצורה שונה, פחות מתוקה ותמימה, יותר מאיימת ואכזרית. אני חושבת שזה היה קצת לפני שהוא נעלם מחיי. כי כשהוא נעלם הבנתי עד כמה התחפושת המלאה שלו הייתה מוצלחת. ברצינות, הוא יכל להתחרות בכולנו עם החיוך הזה שלו. הוא היה כמו שחקן מפורסם באיזשהי הצגת תיאטרון. הוא שיחק את התפקיד באופן מושלם.
לא אהבתי להתחפש כי זה הפך עם השנים למעיק ולא נוח. ללבוש תחפושת מזויפת על התחפושת האמיתית שלי הפך לבדיחה לא מוצלחת. אבל הייתי חייבת להתחפש, הייתי חייבת ללבוש את התחפושת המזויפת כדי שלא יגלו את התחפושת האמיתית שלי. לא רציתי שאף אחד יראה אותה, לא רציתי שאף אחד יכיר את האני האמיתית.
"בקיצור קים.. את גם רטנוני ולא רק ישנוני, אני אספר לך איך נחלק את זה בנפרד. דרור הבריז לנו, תאשימי אותו." בר מדברת בערך לעצמה כשכולנו יושבים מסביבה ומאזינים לתכנון התחפושת שבעניה הייתה מוצלחת מכולן. היא הייתה כל כך נחושה לזכות בתחרות התחפושת, ממש כאילו העתיד שלה תלוי בכך או משהו. היא לקחה את זה רחוק מדי.
היה לה רעיון לחפש את כולנו לשלגיה ושבעת הגמדים. בר כמובן הייתה שלגיה. היא נבחרה בגלל יופיה ועצם העובדה שיש לה פאה קצרה ושחורה בעוד אנחנו שבעת גמדים שנבחרו על פי האופי שלהם. אני הייתי ישנוני, אני לא חושבת שצריך להסביר את הבחירה הכל כך מהירה וברורה בי. אמה היא דוק- הגמד ששולט בחבורה, היא בהחלט הייתה השולטת והכריזמטית מבנינו, היא התנהגה בחלק מהזמן כמו אימא שלי. לכל השאר לא ממש הקשבתי. בדיעבד, זאת הייתה טעות.
"אז היום אנחנו הולכים לקנות את התחפושות ליום ראשון, לא לאחר קים." היא פונה במיוחד אליי. אני מרימה את מבטי במהירות מהדשא הרך ומהנהנת בקלילות. כאילו הקשבתי לכל דבר שהיא הוציאה מהפה שלה בחצי שעה האחרונה ולא חשבתי על כל דבר אחר בערך. הבעיה זה רק כאילו.
"פסט.." אני דופקת על גבה של אמה בעדינות. היא מסתובבת אליי בשאלה, תלתליה החומים מתעופפים לכיווני ועיניה כחולות בוחנות אותי. היא נראת מרוכזת ורצינית לגמרי. אני אוהבת את בר והכל אבל די נמאס לי מהשטויות שהיא ממציאה לפעמים, היא מתנהגת כמו משוגעת בחלק מאוד גדול מהזמן. אני באמת לא מבינה איך אמה מסוגלת להיות כל כך מרוכזת בשטויות האלו שכל כך הרבה דברים חשובים יותר קורים מסביבה.
YOU ARE READING
כלוּם- הוּשלם
Teen Fiction*** כלום הוא סיפור אחד מתוך סיפורים רבים של בני נוער. הוא מספר על הבעיות, החרדות, הפחדים, ההתאהבויות, המרוץ אחרי ההצלחה בלימודים, הלחץ שבמשפחה והבדידות הנוראית שרובם חווים. במקרה הזה הסיפור מתמקד בקים. נערה צעירה בגיל 17 שנסחפת אל תוך התאהבות בתום ב...
