כלוּם- הוּשלם

פרק 33- פסיכופתית

***

היו לי הרבה בעיות. אני חושבת שאחד הדברים שגרם להרבה מהן היה הפרפקציוניזם שלי. אני הרגשתי כאילו אני לא טובה מספיק, כל יום, כל היום, במשך שנים- 24/7. זה מתסכל להרגיש ככה כל הזמן, זה מייאש להרגיש כאילו אתה מאכזב את עצמך בכל פעם מחדש, זה מתיש לחיות בזמן שכל מה שאתה עושה זה כועס על עצמך. אני לא הייתי בן אדם סלחני, בטח שלא כלפי עצמי.

הפרפקציונזם היה טבוע בתוכי, הוא התעקש שייתיחסו אליו בכל רגע נתון. הוא היה חלק גדול ממני, מהתדמית שלי, האישיות שלי, הבן אדם שגדלתי להיות. במקום מסוים הוא הניע אותי כי למרות שהייתי חסרת כוחות במרבית מהזמן הוא לא אפשר לי לנוח אפילו לרגע. עד שזה הפך ללא בריא. 

לפני שהכל קרה, כשעוד הייתי בחטיבה התרכזתי בלהיות הבן אדם הכי מצטיין שאני יכולה להיות. הייתי משקיעה בלימודים מאה אחוז ממני, עושה שיעורים באופן מושלם, משקיעה בכל עבודה מחדש ובוכה על כל ציון שלא היה מאה. הייתי כל כך עמוק בתוך הלופ הזה כשגם כשקיבלתי מאה זה כבר לא ריגש אותי כמו בהתחלה, זה היה מובן מאליו.

אחרי מה שקרה המוטיבציה שלי להכל ירדה, משהו שם פשוט הפסיק לעבוד וחשבתי שאם אדחוף את עצמי למקום הזה בחזרה אני אצליח לחזור אליו בקלות. במשך כמה שבועות דחפתי את עצמי לקצה, לא נתתי לעצמי הפסקות או להתרכז במשהו שאני אוהבת, התרכזתי רק בלאכול, להתקלח וללמוד כמה שיותר. 

בציפיות שלי ראיתי את עצמי מכינה את כל שיעורי הבית באותו היום, לא דוחה עבודות ובכל מבחן מחדש הייתי שואפת למאה. זה מצחיק, כי המציאות הראתה אחרת. זה כבר לא היה קל כמו פעם. הייתה לי חסרה מוטיבציה ושמחה ובמקום להתרכז בשיעורים מצאתי את עצמי חושבת על כל כך הרבה דברים אחרים. הייתי נשארת עד השעות המאוחרות של הלילה בשביל לגמור 5 תרגילים ומאשימה את עצמי אם הייתי לוקחת הפסקות בין משימה למשימה. האשמה והשנאה העצמית לא עזבו אותי במשך כל כך הרבה זמן. 

ככל שהזמן עבר, המצב הלימודי שלי הדרדר ואני התחלתי להרגיש את האשמה בתוכי. שאפתי למאה למרות שלא יכולתי להגיע אליו. הייאוש והסתכול התערבבו ביחד עם האשמה שהרגשתי ויצרו כאב. זה היה כאב נפשי גדול שהתבטא במועקה פיזית שהרגשתי באמצע החזה. בשלב הזה כבר החלטתי לוותר. מילדה המוצלחת שהייתי הפכה לכישלון אחד גדול, אכזבתי את כולם. לא משנה איך הסתכלתי על זה אני נראתי כמו כישלון.

הבנתי שמשהו נדפק במנגנון שלי והייתי חייבת לפעול מחדש, מצאתי תוכנית חדשה אבל היא הייתה כרוכה בהתעלמות מלאה מהחרדה והאובססיה הקשה שהייתה לי לגבי הלימודים. בהתחלה היה לי קשה להשתחרר מהן, הייתי צריכה לגרום לעצמי להתרכז ביום אחר יום, שעה אחר שעה, ובפעולה אחר פעולה- פשוט להתרכז בכאן ועכשיו. המצב היה כל כך קיצוני עד שאפילו במקלחת הייתי צריכה לשאול את עצמי מה אני עושה ולהתרכז באותה הפעולה. מבלי לחשוב על שיעורי הבית או המבחנים בסוף השבוע. מבלתי להתאכזב מעצמי על כך שלקחתי הפסקה ולזכור להשתמש בשמפו ולסגור את המים בזמן. אולי זה הנשמע כמו הדבר הדפוק ביותר בעולם אבל כשמדובר בי זה היה אמיתי.