***
אני גרועה בלקבל החלטות. כולם מודעים לכך, אני בטוחה שגם אתם.
כשאתה לא מרגיש כל כך רגשות זה הופך את קבלת ההחלטות אפילו לקשה יותר כי אתה לא יודע את מי אתה אוהב יותר ומה אתה רוצה יותר. לא אכפת לך מכלום, בטח שלא מלקבל איזו החלטה דפוקה. בראש שלך שום החלטה לא תשפיע על הלופ האינוסופי שאתה נמצא בתוכו.
אבל אז יש את הצד החרד שבך, ולו אכפת מהכל. כל החלטה קטנה הופכת למשבר גדול. ואתה מנסה להסביר לו שקשה לך, אתה מנסה להסביר לו שאתה לא מרגיש כלום ואין לך שמץ של מושג מה עלייך לבחור. אבל החרדה השתלטה עליו, והוא לא במצב של להקשיב. החרדה דופקת הכל.
אנשים אומרים ללכת אחרי הלב, אחרי הרגש. אבל אם כמה שזה נשמע חמוד ותמים התגלה שרוב הרגשות בכלל לא באים מהלב אלא מהמוח. אז בנוסף לראש שלי ששותק, גם הלב שלי שותק לגמרי ואין לי שמץ של מושג איך להמשיך מהמצב שבו אני נמצאת. הראש שלי אומר לי לבחור במשהו, הוא לוחץ עליי לבחור במשהו, לא אכפת לו ממה עובר עליי בכלל.
הדבר היחידי שנותר לך לעשות הוא להקשיב לחברים שלך. אבל כשהחרדה שלך נמצאת אתה לא בוטח בהם מספיק, אתה לא סומך עליהם מספיק ובסופו של דבר אתה פשוט לא מקשיב להם.
פעם דיברתי עם אמא שלי על המצב הזה, כל מה שהיא אמרה לי זה ללכת אחרי תחושות הבטן שלי, אחרי האינטואיציה הלא קיימת שבי. אני רק צחקתי והנהנתי לעצמי. היא לא מכירה אותי מספיק, אף אחד לא יצליח להכיר אותי מספיק.
"אז מה בחרת?" אנה מנסה להתעדכן במה שעובר עליי. היא תופסת באחת מהכריות שעל המיטה שלי, מכווצת אותה בין ידייה ומניחה את ראשה עליה כשזוג עינייה נמצאות בקו ישר לשלי.
"בחרתי? לא בחרתי בכלום עדיין. אין לי שמץ של מושג מה לעשות בכלל.." אני נאנחת ונשכבת על המיטה לרוחבה, כשרגליי מרחפות להן באוויר, בוחנות את כוח הכבידה.
"מה יש לך לבחור? את אוהבת אותו או לא אוהבת אותו?" אנה שואלת אותי ברצינות רבה. העיניים הכחולות שלה חודרות אל תוך עיניי. קרב המבטים הלא מוכרז מסתיים בתבוסה מלאה שלי. כמו תמיד.
"אני אוהב אותו" אני מודה בלחישה. "אז מה יש לך לחשוב? לכי ותגידי לו את זה יחתיכת דפוקה" היא דוחפת אותי מהמיטה בעזרת רגלייה וידייה, מפעילה עליי כוח רב. אני מצחקקת ומהמהמת בקול.
"את צודקת" אני פולטת.
טעות בסיסית.
"אני יודעת" היא מחייכת בגאווה.
"שלא יעלה לך לראש" אני זורקת עליה כרית בדרכי החוצה, מגלגלת את עיניי וסוגרת במהירות את הדלת אחריי. אנה הפכה לבית בית בבית הריק שלי. זה ניחם אותי במקום מסוים. להשאיר אותי עם המחשבות שלי לבד לגמרי במשך ימים שלמים עד הארוחה המשפחתית בשבת או הביקור הלא צפוי של עדן או נעומי היה רעיון רע מכל כך הרבה בחינות.
YOU ARE READING
כלוּם- הוּשלם
Teen Fiction*** כלום הוא סיפור אחד מתוך סיפורים רבים של בני נוער. הוא מספר על הבעיות, החרדות, הפחדים, ההתאהבויות, המרוץ אחרי ההצלחה בלימודים, הלחץ שבמשפחה והבדידות הנוראית שרובם חווים. במקרה הזה הסיפור מתמקד בקים. נערה צעירה בגיל 17 שנסחפת אל תוך התאהבות בתום ב...
