כלוּם- הוּשלם

פרק 11- הדרמות שלי

***

וזה הרגיש לרגע כאילו אני לא מחוברת לעולם, כאילו ב72 שעות האחרונות כל העולם התהפך מסביבי ואני לא עודכנתי. שנאתי להרגיש ככה. זה הרגיש כאילו החרדה שלי מחוסר שליטה הביסה אותי ועכשיו היא צוחקת לי בפנים.

"דייט?" אני מגחכת בחוסר הומור. ידיי שלובות על החזה שלי ועיניי פעורות. "מתי לעזאזל הזמנת אותי לדייט?" אני פולטת את המחשבות שלי בקול רם. אני חייבת להתחיל ללמוד מטעויות ולשמור על קור רוח.

"את נפלת על הראש ואיבדת את הזיכרון מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך?" הוא נראה מעורער מאוד. קולו ציני וקר, אך האם זה אפשרי כשמדובר בתום?

"אתה תמשיך להתנהג כמו מניאק?" אני ממלמלת בעצבנות. האם כרגע הוא התבדח על חשבוני ועל חשבות הקלמזיות שלי? לא מכבד שלו.

"את חייבת ללמוד להפסיק לענות לי בשאלות." חיוך קטן ברח לו. גילגלתי את עיניי בתגובה ושמרתי את החיוך שלי בליבי. הוא צודק, הוא לגמרי צודק.

"איפה אתם לעזאזל? הבאתי לך את המשחה האהובה עלייך!" עדן הופיע משום מקום ביחד עם המשחה הכחולה שלי. הוא פרס את ידיו באוויר וסימן לי בעזרת ראשו לעשות כמוהו. חייכתי בהתנצלות לתום והסתובבתי לאחי כשידיי פרוסות באוויר.

"אני שם לך את זה, אל תזוזי!" הוא מזהיר. אני מהנהנת בקלילות ומביטה בו מתחיל למרוח את המשחה הלבנה על השיפשוף הגדול שבידי הימינית.

"יש לך משחה אהובה?" תום מתקרב אלינו ונעמד לצד עדן. בוחן את פניי הרגועות לגמרי, עדן היה עדין איתי, לא לחץ יותר מדי על הפצעים הפתוחים שלי כמו שהוא עושה בדרך כלל. תרתי משמע.

"מאז כיתה א. את זוכרת?" עדן הרים את ראשו כדי להביט ישירות בעיניי. חיוך קטן נפרס על הפנים של שנינו והוא הפסיק במריחת המשחה. "אפשר לשכוח דבר כזה?" אני שואלת ומתגלגלת מצחוק ביחד עם עדן.

עדן תמיד היה האח המציק והמעצבן. אומנם בעבר היחיסים בנינו לא היו כאלה גרועים כמו עכשיו אבל היחסי אהבה- שנאה שלנו תמיד נכחו בחיינו. בין הפעמים היחידות שבהם נחשפה האהבה והדאגה שלנו אחד לשניה הייתה כשנפצעתי. ותאמינו או לא, כשהייתי קטנה, הייתי נפצעת הרבה יותר ככה שהיינו רגילים לסיטואציות כאלו.

"האחים תירוש? אני רואה נכון?" הוא בוחן את מבטנו המשועשעמם בבילבול. עדן חוזר למריחת המשחה בריכוז ואני נושכת את שפתיי, מנסה לבלוע את הצחוק שרוצה לפרוץ מתוכי.

"ביום הראשון של בית ספר, כשקים עלתה בדיוק לכיתה א רוב תשומת הלב מאימא שלי הוקדשה אליה ואני קינאתי. אני זוכר שאיחלתי לה ליפול או משהו כזה. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, היא רצה בשביל לבניין ובגלל שהיא הייתה כל כך רזה והתיק גב שלה היה כל כך כבד היא התרסקה על הריצפה, במזל היא לא פתחה את הראש. אני בעיקר צחקתי עליה ועזרתי לה לשטוף את השריטות בשירותים של הבנות בזמן שאימכ שלי הלכה לקנות משחה לשריטות מבית המרקחת הקרוב. זאת הייתה משחה שקים לא הכירה לפני כן בגלל שאת המשחה הקבועה שלה אמא שלי לא מצאה. זאת הייתה המשחה הזאת. מאז כבר קנינו מאה שפורפרות כי עם ילדת נזק כזאת איך אפשר שלא?" הוא מספר בחיוך שובב ואני מגלגלת את עיניי בתגובה. תום מזייף חיוך נחמד ודוחף את ידיו אל כיסי הגקט שלו. הוא נראה עצוב פתאום, כאילו לחצנו על איזושהי נקודת חולשה שלו.