כלוּם- הוּשלם

פרק 8- החברה של אחי

***

*בחזרה אל נקודת המבט של קים*

"קיםםם" אימי צועקת בדרמתיות כמו בכל בוקר מחדש, אך הפעם זאת הייתה צעקה עדינה יותר, עם כמה שצעקה יכולה להיות עדינה כמובן.

"מה אימא? לכל הרוחות, אין היום לימודים!" אני ממשיכה להתכרבל בפוך שלי ולעצום את עיניי בסיפוק. הידיעה שאין לימודים גרמה לי לחייך בליבי. אך ורק בליבי.

"השעה כבר 14:00 ויש לנו אורחת מיוחדת היום" היא מלטפת את לחיי. אצבעותיה הדקות והקרות עוברות הלוך ושוב על לחיי. אם היא רק הייתה יודעת עד כמה אני שונאת את המגע הזה. אם היא רק הייתה יודעת שזה היה המגע שלו.

"אימא! אם השעה אפילו דקה לפני 14:00 אני מבטיחה לך שאני בחיים לא אסמוך עלייך! אבל בחיים!" אני ממלמלת בעצבנות מסוימת. זה היה כמו בכל בוקר שגרתי. שנאתי לקום אל הלופ המייאש הזה שנקרא החיים אבל אימי לא ידעה על הרגשות שלי כי העדיפה לחיות באשליה שהכל בסדר בחיים האומללים שלי. שהיא יודעת עליי הכל והכל בסדר איתי.

ואולי זה נכון, אולי הכל היה בסדר איתי וזה רק הראש שלי שחשב אחרת. החברים שלי חושבים שאני בסדר, ההורים שלי חושבים שאני בסדר, האחים שלי חושבים שאני בסדר, תום חושב שאני בסדר. ולפעמים אפילו אני חושבת שאני בסדר. אבל משהו לא מסתדר שם! משהו במוח שלי פשוט לא מצליח לשחרר את הריקנות שהפכה להיות חלק מחיי.

ליטופיה מפסיקים והיא מרימה את הטלפון שלי מביטני. אני פוקחת את עיניי כדי לצפות במתרחש. אני לא אוהבת שנוגעים בדברים שלי והיא ידעה את זה. היא ידעה שאני זקוקה לפרטיות שלי.

"כמה פעמים אני צריכה להגיד לך את זה קים? תפסיקי לישון עם הטלפ-"

"ברצינות אימא? השעה היא רק 13:56!" אני נאנחת בעצבנות כשאני קולטת מהי השעה בדיוק. 4 דקות, 4 פאקינג דקות של שינה מופלאה שיכלה להיות לי. למה היא העירה אותי בכלל? יכולתי לישון בנעימים עד 18:00 לפחות, להתעורר כדי לעשות פיפי ולאכול משהו ולחזור לישון. מי זאת האורחת המזורגגת הזאת? אני מאוד מקווה שזאת לא מישהי מהמשפחה שלי. כי מי שזאת לא תהיה אני שונאת אותה כבר מעכשיו.

"יאללה קים. תתארגני ותגיעי לסלון, זה יום חשוב לאח שלך!" היא ממלמלת ועוזבת את הטלפון שלי, מניחה אותו על שולחן הכתיבה שלי. עיניי עוקבות אחריה. והנה שוב היא משאירה את הדלת פתוחה למחצה! לעזאזל! למה היא פשוט לא יכולה לסגור אותה?

אני רוטנת בעצבנות, זורקת את אחת מהכריות שלי לכיוון הדלת וחוזרת לעצום את עיניי. אין לי כוחות לקום מהמיטה. אתם יכולים לקרוא לזה עצלנות, אתם יכולים לקרוא לזה עייפות אבל זה לא היה אף אחד מהם. זה הרגיש כאילו הגוף שלי כל כך כבד ומותש שהוא לא מצליח להזיז את עצמו, הוא לא מצא טעם או רצון אמיתי אז הוא פשוט נתתי לעצמי להישאר על המיטה במשך כמה דקות נוספות עד שהצלחתי לקום עם המון כוח רצון ומאמץ שלא ידעתי שקיימים בתוכי.