***
הים היה מקום מרגיע ומרהיב אבל עם זאת, היה בו משהו כל כך ריקני. אם תלכו להסתכל עליו ממקום גבוה כשהשמש לא כל כך חזקה והופכת הכל ליפה יותר אתם תבינו על מה אני מדברת. הוא היה רחב ידיים, בלתי נגמר, מרהיב ביופיו אבל ריק. הוא היה ריק, כל כך ריק עד שכאב לי להסתכל עליו לפעמים. היה בו משהו כל כך ריק שאי אפשר להסביר במילים. אפילו הצבע שלו לפני הזריחה היה אפור ריקני.
"There is some comfort in the emptiness of the sea, no past, no future."- The Last Samurai.
"ישנה נחמה מסוימת בריקנותו של הים: אין עבר, אין עתיד."
הרבה מאוד מהחיים שלי ביליתי בפחד מכל כך הרבה דברים. היה לי פחד ממרחים שונים, טעמים שונים, מרקמים שונים. היה לי פחד מסיטואציות חברתיות, מלטוס במטוסים, לנסוע בכבישים, ללמוד לשחות. הפחדים שלי לא נגמרו לעולם.
אבל הכי פחדתי מהריקנות שיש בתוכי. מהריקנות שלא ידעתי שקיימת בתוכי. פחדתי מהכלום שבי עוד לפני שגיליתי עליו.
הים הייתה מטאפורה מצוינת לתיאור הריקנות שבי. בעיניי היא הייתה מדהימה, ממש יצירת אומנות מושלמת ומיוחדת במינה. היא הגנה עליי מלהיפגע, שאבה ממני את כל הרגשות שלא רציתי להרגיש אך איתם היא שאבה גם את אלו שכן. היא הטביעה אותי בתוכה, הרגשתי כאילו אני טובעת בתוכה עד שאיני מצליחה לנשום. היא הייתה עצומה. היא הרגישה בלתי נגמרת. יכולתי לחקור עליה כל כך הרבה, לא הכרתי את כולה. היה בה צדדים מסוכנים יותר, אפלים יותר, רדודים יותר. היו ימים שבה היא איימה על הביטחון האישי שלי וכבר אחרי צלילה קצרה בה חיפשתי אחר חוף מבטחים שלא תמיד היה קיים.
היה לי פחד מהריקנות שבי. היה לי פחד מהים. היה לי פחד מכל כך הרבה דברים. והוא לא נגמר עד שלמדתי לחיות לצידו, עד שתום לימד אותי לחיות לצידו.
"היי קים.. למה את בוכה?" נועם מכנס אותי לחיבוק שהייתי צריכה. הייתי צריכה להרגיש חום גוף של מישהו כדי להרגיש בחיים פעם נוספת. הרגשתי כמו מתה. שעה שאני יושבת ומחכה לעידכון ממישהו כשנועם ודור יושבים לצידי בשתיקה.
השקט הפחיד אותי. גדלתי להבין שהשקט יכול להיות כמו סערה כי כשהוא התרחש מסביבי אני אף פעם לא יכולתי לחוש בו. הראש שלי לא הסכים להכיר בו. המוח שלי הריץ מחשבות אינוספיות על כל דבר ולא נתן לו מקום.
"הייי יהיה בסדר!" נועם מנסה לעודד אותי בזמן שדור מביט במתרחש מהצד מבלי להגיד כלום. הוא ממשיך לשתוק, אני מניחה שהוא נשאר בטווח הריקנות הבלתי נגמרת שלו, היא הספיקה לו.
אני מנגבת את הנוזל השחור שנוצר מהתערבבות של הדמעות שלי עם המסקרה השחורה שלי מתחתית לעיניי בעזרת שלושה מאצבעותיי. אני מקנחת את אפי, מרגיעה את נשימותי וחוזרת להתאפס על עצמי כאילו ההתפרקות הזאת לא קרתה מעולם.
YOU ARE READING
כלוּם- הוּשלם
Teen Fiction*** כלום הוא סיפור אחד מתוך סיפורים רבים של בני נוער. הוא מספר על הבעיות, החרדות, הפחדים, ההתאהבויות, המרוץ אחרי ההצלחה בלימודים, הלחץ שבמשפחה והבדידות הנוראית שרובם חווים. במקרה הזה הסיפור מתמקד בקים. נערה צעירה בגיל 17 שנסחפת אל תוך התאהבות בתום ב...
