כלוּם- הוּשלם

פרק 43- קים!

***

ה-1.9. איך שהזמן טס לו...

בעוד שנה אסיים את לימודיי ואעבור לצבא. בעוד שנה אהיה אחראית לעתיד של עצמי לגמרי, כבר לא אהיה הילדה הקטנה והמסכנה שכולם מרחמים עליה. את אף אחד לא יעניין ההתאבדות הטרגית של עמית, אף אחד לא יהיה כל כך רך איתי כשאני אתפרק לי סתם ככה. בעוד שנה באני אהיה קים תירוש, עוד חיילת בצבא ההגנה לישראל, עוד אחת מתוך מספר גדול של חיילים, עוד נערה צעירה במערכת כל כך גדולה ונוקשה. אני אהיה עוד מספר, עוד דיסקית, עוד שם.. אני אהיה כלום ושום דבר.

אני נכנסת לדירה החדשה של אימי, בועטת בסתמיות במספר ארגזים ריקים שעומדים במרכז הדרך שלי לסלון ונזהרת לא לדרוך בטעות על הניילונים המרעישים. יכולתי בשנייה אחת לדרוך עליהם ולהעיר את כולם. היה לי כל כך הרבה כוח בידיים שבחרתי הפעם לא להשתמש בו. רציתי שקט. שקט מופתי שהיה קיים גם בבית של אבי אבל בכזאת זאת חיפשתי אותו בכל מקום אחר. הרגשתי חנוקה מהכל.

אני שמה לב שהאור במרפסת הצמודה לסלון דלוק. אני מחליטה שזה סימן מלמעלה שאני צריכה ללכת בעיקבותו ויוצאת אל המרפסת מלאה במתח בלתי מוסבר שהשתלט לגמרי על הגוף שלי.

אני לא יודעת מה חשבתי שאני אראה במרפסת אבל זה בהחלט לא היה שיח בוער שמתוכו אלוהים התגלה אליי. זה היה סתם אחי שבאופן לא מפתיע במיוחד עישן כמו קיטור בשעה 4:00 בלילה. אני חושבת שהבגרות בתנ"ך משנה שעברה השפיעה עליי קצת יותר מדי.

"מה את עושה פה בכלל?" אחי שלא מבין למה אני לא בדירה של אבי כמצופה ממני שואל. הוא מתופף על הסיגריה מספר פעמים ובוהה במנורות הרחוב הצהובות שנמצאות מתחת לבית. אני בהחלט אצטרך להתרגל למקום הזה. מדהים איך שהכל קרה כל כך מהר, שבוע עבר מההסכם ואנחנו כבר מחולקים.

"אני יכולה לשאול אותך את אותה שאלה" אני עונה בהתחכמות, נשענת על המעקה לצידו ומביטה גם כן במנורות הרחוב הצהובות. מפני שעדן בן 18 ניתנה לו האופציה לבחור איפה הוא רוצה להיות נוכח בכל שנייה ביום. משהו שהייתי מתה לקבל. "תכלס.." הוא ממלמל בסתמיות ונושף את עשן הסיגריה מפיו. הוא שואף את הרעל מהסיגריה אל ראותיו בפעם האחרונה ומניח אותה במאפרה אחרי שהוא בודק כי היא כבויה לגמרי.

"מה עשית היום?" אני עדיין מביטה בפארק השעשועים, במגלשה הצהובה הארוכה והמסולסלת ובנדנדה השחורה לצד הקרוסלה הכחולה. כמה שאהבתי קרוסלות שהייתי קטנה. זה הרגיש כאילו הייתי על גג העולם, זה היה חוסר השליטה היחידי שרציתי בו בעודי ילדה קטנה וחרדה.

כשהייתה קטנה פחדתי מכל מה שלא הייתה לי שליטה מלאה עליו. פחדתי מלטוס במטוסים, מלנסוע ברכב, מלעבור כביש ואפילו מלהירדם. אני לא הייתי הילדה הטיפוסית שלא היה לה פחד משום דבר. פחדתי מכל דבר. אולי אפילו יותר מדי. עדן משעין את מרפקיו על המעקה והוא מתחיל לבהות בריכוז בדלת הזכוכית השקופה של המרפסת.