***
חופש מבית ספר בהחלט היה המושיע שלי בחלק נכבד מהפעמים. כמעט אחד עשרה שנה שאני שורדת את מערכת החינוך, הזוי. בדרך כלל תלמידים היו נאחזים בחופש או בשבתות כדי ללמוד למבחנים או בחנים, לעשות שיעורי בית אחרונים או לתרגל עוד נושא שלא הבינו אך אני ידעתי להפריד בין החופש שלי לבית הספר.
בית ספר- לימודים.
חופש- כל דבר אחר.
קל להבדיל בניהם.
אני חושבת שהמורים נהנו להכביד עלינו בשבתות וחגים. הם שיחקו את עצמם לא מבינים שהם דוחפים אותנו לקצה, שאנחנו שנייה מלהתחרפן ושאנחנו זקוקים לכמה ימים של השקט הזה כדי לרענן את עצמנו ולהכניס בנו עוד קצת מוטיבציה. אני לא יודעת מה איתכם אבל מוטיבציה שיחקה את עצמה קשה להשגה בעולם שלי. ולחיות בלי מוטיבציה לכלום זה בהחלט היה אתגר ראוי בשביל מישהי כמוני.
חופשת פורים היא שלושה ימים. לא יותר ולא פחות. 72 שעות של התאוששות מהאבל שנגרם לנו במשך השבוע. אם אתם שואלים אותי משרד החינוך צריך לפרגן בעוד יומיים-שלושה של חופש על חוסר הנוחות והמעוקה שהם גורמים לנו במשך 12 שנים. אבל שיהיה. אני מסתדרת גם עם מה שיש.
ביום הראשון של החופשה קבענו לחגוג את הניצחון בתחרות בארוחת בוקר חגיגית בבית קפה קרוב לביתנו. אומנם קבענו את ארוחת הבוקר הזאת הרבה לפני הניצחון אבל זאת הייתה ארוחת בוקר שנועדה לחגוג אותו. אני שבניתי להשלים את שעות השינה שלי ביום הראשון לחופשה לא התלהבתי מהרעיון אבל בר התלהבה ממנו מאוד. במיוחד אחרי הניצחון הגדול אתמול.
"נו קים! אנחנו יוצאות לבית קפה! אורי שם ואם את רוצה שנסדר לך אותו כדאי לך להפסיק להתלבש כאילו הרגע יצאת משנת חורף!" בר צועקת מחדרי בזמן שאני מתארגנת בחדר המקלחת שלי. וכשאני אומרת מתארגנת אני מתכוונת למצחצחת את שיניי.
"מי לעזאזל אמר שאני רוצה את אורי?" אני יוצאת מחדר האמבטיה ומגלגלת את עיניי בעצבנות. בר בוחנת את לבושי בחוסר סיפוק. אני לבושה גופיה אפורה וצמודה ביחד עם שורט גינס שחור. את שערי אני מפזרת על גבי והנה סיימנו! אני מוכנה ליום הנוראי הזה!
"לכל הרוחות! למה את נראת טוב גם בגופיה ושורט?" היא שואלת בחיוך רחב. אמה מרימה את מבטה אליי מהטלפון שלה. היא בטוח מדברת עם עוז, החבר השלה. היא מתפעלת מגופי בזמן שאני מביטה בה בגלגול עיניים עצבני.
"מתי לעזאזל פיתחת את הגוף הזה?" צליל שואלת בפה פעור. "כשאת הלכת לעשות לק ג'ל פסטלי עם בניית אקריליק אצל רותי המנריקוריסטית" אני ממלמלת בציניות ויוצאת מחדרי.
"אתן באות או שאתן צריכות קודם פוסטר של הגוף שלי?" אני שואלת כשאני קולטת שהן לא מאחורי. אם הן רק היו יודעות שאני לא אוכלת בגלל החוסר תיאבון הארור שלי הן לא היו מגיבות ככה. זה בטוח. ועל זה נאמר פעם על ידי בן אדם חכם מאוד שהוא לא אני כמובן- כדי להבין בן אדם אתה חייב לשחות באותם המים שהטביעו אותו. אין משפט יותר חזק מזה. תנסו אותי.
YOU ARE READING
כלוּם- הוּשלם
Teen Fiction*** כלום הוא סיפור אחד מתוך סיפורים רבים של בני נוער. הוא מספר על הבעיות, החרדות, הפחדים, ההתאהבויות, המרוץ אחרי ההצלחה בלימודים, הלחץ שבמשפחה והבדידות הנוראית שרובם חווים. במקרה הזה הסיפור מתמקד בקים. נערה צעירה בגיל 17 שנסחפת אל תוך התאהבות בתום ב...
